"אני אדם פשוט סוניה" שר לו דני סנדרסון בראשית שנות התשעים ותמיד נמדה לי שהוא התכוון בין היתר גם אלי. מזווה מלא, אין ספור גאדג'טים של מטבח שמאפשרים להכין בריושים, פנקייקים, פבלובות, בליני, חביתות תפוחות, שטוחות, מרובעות וכל סוג מזון אחר ועדיין בסוף השבוע כשיש לי הכי הרבה זמן פנוי איכשהו תמיד אעדיף מוזלי עם סילאן, והגיוון משתנה בין מיץ תפוזים לקפה הפוך. וכך גם בפאבים – איכשהו בין ברזי הבירות, תמיד אחזור לגינס – כזה אני, אדם פשוט, סוניה.

ובהתאם לאותו הגיון ב- 90% ארוחת צהריים שהיא מעבר לזו של יום עבודה, לאחר דקות ארוכות של דיונים, תמיד תסתיים באחת מהמסעדות של הזוג ברודו – הבראסרי, הוטל מונטיפיורי  או הקופי בר. אז נכון חלק גדול מהמנות חוזרות עצמן, אין שם פרזנטציות מרהיבות או בשורה קולינרית, אבל כמו במוזלי – יש בהן משהו מאוד בטוח, במקצוענות, בטעם ובאווירה הכללית. מה גם שאלו מבין המסעדות הבודדות שאכן משקיעות בהכשרה נאותה של צוות המלצרים – הסטנדרט והידע של המלצרים במרכיבי במנות ובאופן עשייתן ראוי לציון (ובהחלט איתגרנו אותם). לצערי, זה לא הנוף השכיח בארץ וכך כמעט כל ביקורת שמתייחסת לשירות במסעדה אחרת נתונה לחסדי המקריות ולא לשום דבר אחר.

אז מה אכלנו:
לראשונות כרובית צלויה עם תפו"א וקרם כרובית, יאמר לזכות המלצר שהזהיר שזו מנה טבעונית – לא התחברתי, מנעד חלש מדי של טעמים וסלט עגבניות (לא משהו מיוחד). בגיזרה השניה של השולחן נרשמה הצלחה גדולה יותר עם רביולי בשר הסרטנים. לעיקריות – בת הזוג נהנתה מהעוף בטרגון אם כי דווקא כאן ציינה שהטרגון היה דומיננטי מדי ואני אכלתי את מנת הפוט דה פה שהייתה שיא הארוחה. הוגשה בקערת נחושת, יחד עם מרק בשר וחזרת בכלי נפרד והייתה פשוט מעולה. שתי חתיכות בשר יפות לצד ירקות (תפו"א, גזר וכרישה) שספגו את טעמי הציר אך שמרו על צורתן – מנה מנצחת, אחת העיקריות הטובות בשנה האחרונה, לא כולל מסעדות המישלן באירופה (אבל כבדה כבדה, לא משהו לצהרי הקיץ/יום עבודה). לקינוח – דקואז עם תותים שהיה במסגרת ספיישלי הכשל"פ שקצת אכזב מבחינת בצק השקדים היבש, ועוגת גבינה על חשבון הבית שהייתה מעולה. לסיכום – נשוב, מנות טבעוניות הן לא בשבילי.