[אחד העם 3, תל אביב. בחלק של נווה צדק שקרוב למגדל שלום]
בראשית חשבנו לאכול בקלארו, אבל כבר שבוע קודם היא היתה fully booked (ועוד לרביעי בערב שהוא יום חלש. סוג של מדינוית לא למלא את המסעדה יותר מדי בתקופת ההרצה?). זה היה לפני שהתחילו לטפטף הדיווחים המהוססים על מתחם שרונה, ונורא רצינו כבר להגיע לשם אחרי שנים של סקרנות. אז חשבנו אם לא קלארו אז אולי jajo.
עם jajo היתה לנו בעיה קצת אחרת: "חלון ההזדמנויות". ב-23:15 כבר לא מקבלים הזמנות. בשעות הבוקר עדיין לא מקבלים הזמנות. קצת מעצבן, האמת. עד שהצלחנו להשתחל דרך החלון - וגם שם כבר אין מקום. הפעם אפילו לא התבאסנו. סוג של תחושה שאולי הגורל רוצה להרחיק אותנו משם, ועם גורל לא מתווכחים.
מדובר על ארוחה עם זוג נוסף של חברים שאמנם לא פודיז "מקצועיים" אבל מכירים לא מעט מסעדות בתל אביב. טאיזו, המזללה, ועוד כמה חשודים מיידיים נפלו מהר בגלל שהם כבר היו. האישה הציעה פופינה שאמנם מהארוחה הראשונה שלנו שם יצאנו לא שלמים אבל הדיווחים האחרונים משם היו חיוביים והזוג הנוסף לא היו שם, וכך יצא שחזרנו לשם לביקור נוסף.
כיוון שהפעם היינו ארבעה ישבנו בשולחן ולא על הבר. גם מהשולחן רואים לא רע את המטבח, אם כי פחות. אהבתי את הסידור של הישיבה עם הכורסאות. בדרך כלל אני לא אוהב את הכורסאות כי שוקעים בהם ואז אתה מרגיש כמו ילד בן שמונה. אבל דווקא הכורסאות של פופינה נוחות יחסית ולא שוקעות מדי, ומהשולחנות גם רואים יותר טוב את החלל היפה של המסעדה.
שלא כהרגלנו סמכנו על הסומלייה בהימור על בקבוק ריוחה שלא יכלנו לטעום (הוא נתן לנו לטעום משהו מאד קרוב אז יכלנו לקבל את התחושה). אחת הסיבות שהימרנו על זה הוא המחיר האסטרונומי של היינות בכוס. ריוחה בודדת מתומחרת ב-47 שקלים שזה עוד איכשהו ברמה התל אביבית הרגילה, אבל כל היתר - למעלה מ-60 שקלים לכוס?1?!?!?! לאן הגיעו מחירי תל אביב?! מבחינתי מחירי היינות שם מחייבים להביא בקבוק מהבית.
באוכל התחלקנו במנות הבאות
טרטר בקר ואבטיח כבוש עם איולי חזרת, פטריות מוחמצות ופרמז'ן [64 ש"ח]. הקשר העיקרי לטרטר היא צורת החיתוך. מבחינת הטעם וצורת ההגשה - זה הרגיש לי יותר כמו קרפצ'ו מאשר כמו טרטר קלאסי. אולי צריך לקרוא למנה הזו טרטצ'ו, בכל מקרה אם לעצום את העיניים ולחשוב שאתה אוכל קרפצ'ו - אז זה היה מצויין. מעט יותר מתקתק מאיך שבדרך כלל מתבלים קרפצ'ו (השפעת האבטיח כנראה) אבל מאד מאד טעים וכיפי לאכילה, עם כמות מדוייקת של פרמז'ן מלמעלה. מנה מוצלחת מאד, רק שוב - לקחת בחשבון שזה לא מנת טרטר קלאסי במלוא מובן המילה.
המבורגר שרימפס. שתי לחמניות מאודות עם קציצת שרימפסים בהגשה שמזכירה המבורגר (עלה חסה, בצל סגול מוחמץ, וכו') [58] מכל שלוש המנות שהזמנו - את זו הכי פחות אהבתי. הקציצה היתה טעימה, אבל דקה לי מדי. את הלחמניה המאודה לא אהבתי - מרקם דביק ומעצבן. את החסה העפתי כהרגלי. צ'יפס גזר שנלווה למנה גם הוא לא היה מהחביים עליי. אני לא אוהב צ'יפס בצורה של שבבים. גם לא נוח ללקט את זה מהצלחת וגם זה לא נותן תחושה מספיק טובה של טעם בפה. בקיצור - מנה חביבה, אבל לא הייתי מגדיר אותה כמנת הדגל של המקום. זאת להבדיל מהמנה הבאה...
רביולי ריבת דלעת וכבד אווז עם קציפת כמהין [86 ש"ח] - ווי. ווי ווי ווי ווי. ווי ווי. איזו מנה מענגת. הכבד אווז - מושלם. הרביולי מענג מאד. הטעם המתקתק של המילוי, שלא פעם הולך לאיבוד בתוך הרביולי, הורגש מאד. הקציפה הוסיפה לו טעם מרומז מהכמהין. הרוטב נוגב עד תום עם הלחם. לפנתיאון, המנה הזאת.
מנה נוספת שהחברים לקחו ורק טעמתי ממנה:
טרטר ג'ין טוניק עם קוביות דג. מנה שאישית פחות התחברתי אליה בעיקר בגלל שאני לא חובב של מלפפון שהוא מאד דומיננטי במנה. החברים דווקא התלהבו.
לקינוח היינו חייבים לתת להם צ'אנס נוסף עם הסופלה. הפעם הוא כבר לא נדפק להם, אבל עדין היה יותר נוזלי ממה שציפיתי שיהיה. כמו כן הוא היה מריר יחסית, ואני ממש ממש לא מחובבי השוקולד המריר שבטח חובבי השוקולד יסקלו אותי על האמירה הזאת אבל המרירות שלו מזכירה לי טעם של חול. אף פעם לא הבנתי למה אנשים מסתפקים ב-85% קקאו כשהם יכולים לאכול את האבקה עצמה ולהנות מ-100% טעם קקאו. לי זה מרגיש אותו דבר. דווקא את הגלידה שהוגשה לצד הסופלה, גלידת אגוזי לוז, מאד אהבתי. סופלה? הייתי ממליץ רק למי שממש ממש אוהב שוקולד מריר.
החברים קינחו בעוגת גבינה מאודה שבשבילי היתה מאד מאד לימונית. אחרי הסופלה והעוגה רשמתי לעצמי שוב לפעמים הבאות לוותר על קינוח. לא זכור לי הרבה מקרים שקינוח הצליח להרים לי ארוחה. ברוב המקרים הוא הצליח בעיקר לקלקל את הטעם בפה ואת ההרגשה הנעימה בגוף שיש לך אחרי ארוחה טובה. בארוחות הבאות אני אשתדל להקפיד על זה הקפדה יתירה. לא רוצה לשמוע על הקינוחים שלנו. לא רוצה לראות את תפריט הקינוחים שלנו. לא רוצה להתקרב בכלל לקינוחים בזמן הקרוב. לתשומת ליבה של האישה.
מבחינת
שירות: מלצר מוצלח מאד. גם הפגין שליטה מרשימה ביינות והצליח לצלוף בול מבחינת ההתאמה של היין - דבר שאפילו בברי יין נכשלים בו לא פעם. גם הסביר היטב על המנות. וגם הצליח לצלוח את המשוכה הכי קשה של מלצר: לשאול אם טעים לכם בצורה שבאמת מרגישה שאכפת לו כשהוא שואל. ההערה היחידה - "תרצו לחם עם האוכל?" בלי לציין שמנת לחם עולה 18 שקל זה לא הוגן כלפי סועדים שקצת פחות מנוסים מאיתנו בטריקים התל אביבים. מצד שני - הריפיל שם חופשי, למרות שלדעתי זה צריך להיות הפוך: מנת הלחם הראושנה צריכה להיות בחינם. מי שרוצה להשתולל עם ההלחם ולהזמין ריפיל - שישלם על הריפיל. למה כל כך מעט מסעדות מאמצות את הגישה הכל כך שפויה הזאת לא ברור לי.
לסיכום
הארוחה השניה שלנו בפופינה היתה בכמה דרגות יותר מוצלחת מהארוחה הראשונה ושמחנו מאד שזכינו לחווייה מתקנת שם. לא יודע אם זה בגלל בחירה יותר נכונה של המנות או שהם הצליחו להתייצב שם עם הזמן או גם וגם. מחירי המנות שם די שפויים, להבדיל ממחירי היין בכוסות. יצאנו ב-380 שקל לזוג כולל היין לחלוקה של שלוש מנות + קינוח. אחרי תקופה ארוכה שחששנו לחזור למסעדה נראה לי שהיא מועמדת די טובה להפוך לאחד הקנדידטיים שלנו ל"הברזות שישי בערב" של ההורים.
הערת אגב.
למסעדה יש שירות חניה מיותר לחלוטין. מול הפתח של המסעדה יש כניסה לחניון החדש והמועיל מאד של רוטשילד. תשלום קבוע והוגן של 15 שקלים ללילה הוא פתרון מצויין לבעיה שפעם היתה ממש מציקה בכל פעם שרצית להגיע לאיזור. לא אהבתי את הבניה המאסיבית שעשו שם ברוטשילד אבל החניון זה הרע במיעוטו שיצא מהבניה הזאת.
