פורום ביקורת מסעדות
נושא: סולה, פוסט אורח  לצפיה בהודעה המקורית
תאריך: 18/05/2014 | 12:34
6
834
כבר תקופה לא כתבתי פה, אבל זה לא אומר שלא בדקתי מדי פעם ביקורות על מסעדות והפעם החלטנו ללכת לסולה היפואית לחגוג יומולדת ועוד כל מיני חגיגות של הזמן האחרון. ניתן לקרוא את הפוסט המלא ולראות תמונות באתר שלי.
הדיווח הפעם מאת ברק שלף (אחי שהצטרף לארוחה גם הפעם):

“אתם מוזמנים?”, כך קיבל אותנו אחד מעובדי המקום ברגע שפתחנו את הדלת. ארבעתנו, מופתעים מעט מהשאלה מסתכלים אחד על השני, מגמגמים כמה הברות. “הזמנו“, משב אמרה בטון מתקן, “על שם משב שלף”. רגע של שתיקה מביכה בעוד המלצר מחפש את שמנו ברשימה הקצרה. לאחר כמה שניות של היסוסים ומבטים מחפשי הנחייה, הוביל אותנו המלצר דרך החלל המהמם של המקום לשולחננו שמוקם בקצה אזור הישיבה. לא ניתן להתעלם מהאפקט המהפנט של תקרת הקשת הגבוהה העשוייה אבן, המוזיקה המשונה שנוגנה ברקע והתאורה העמומה שלא הייתה מביישת מועדון לילה מובחר. אני התחלתי לבחון את המקום בקפידה בעוד משב ועומר פענחו בחושך את התפריט.


בלי הפרדה ברורה בין מנות קטנות לגדולות, התפריט כלל כעשרים מנות הנעות במחירן בין 50 ל-130 שקלים, כאשר חלק מהמנות הגדולות ניתן גם כן להזמין בחצי המחיר תמורת חצי כמות. “הכל חוץ מכבדי העוף, נראה לי”, עומר הצהיר. מנת הרביולי לחי עגל תפסה את עיניי, בתור חובב פסטה – ומעריץ של מנת לחי העגל אשר משב הכינה באחד הארוחות שלה, היא הייתה בחירה ברורה עבורי. בלטה בתפריט השכיחות של פולנטה / קרם תירס במנות הקטנות – מתוכן בחרנו במנת ההסקאלופ-ים ופטריות. בנוסף היה בולט השימוש במילה “חרפרף”, שלדעתי יש להוציא מהלקסיקון ואם רק מפני הטיפשות שבהגייה של המילה.
בינתיים הגיע לחם לשולחן (על חשבון הבית), לצד חמאה רכה, והמלצר בטון מתנצל ציין שיבוא לקחת את ההזמנה עוד מספר דקות ופנה לעזרה מהמלצרית הנוספת אשר נראה שכלל לא הייתה מעוניינת לעזור לו. ההתנהגות של הצוות גרמה לנו לתהות האם אחד או יותר מאנשי הצוות לא הופיע הערב לעבודה מפני שהיה שרוי בחגיגות הניצחון של מכבי תל-אביב על מוסקווה ביורוליג. משב ציינה שמנת הלזנייה נבחרה על-ידי מגזין Time-out לטובה בעיר, מה שזכה להצהרה מצד אימי שאין מה מיוחד בלזנייה. אני הייתי מוכן לפתוח דיון מעמיק על כבוד הלזנייה, אך משב התחילה לסכם את ההזמנה בפני כולם במטרה להגיע להסכמה משותפת. אל הסקאלופ ורביולי לחי העגל הצטרפו: חצי מנה של רביולי אפונה, פולקע לבן, חצי מנה של טורטליני מורטדלה וגם כן חצי מנה של הלזנייה המדוברת. המלצר הופיע שוב, מחזיק מנה שיועדה לשולחן אחר בידו, “אני רק מגיש את המנה הזו, ואני אתכם, באמת רק עוד מספר דקות”. התקשנו שלא לגחח מעט מהדרך שבה נאמרו הדברים.

המלצר הגיע לבסוף לקחת את ההזמנה שלנו, והציג את מנות הספיישל: סלט סלקים טריים ולוקוס אפוי בציפוי פירורי לחם. אולם, מפני שעבר כבר זמן מה – העדפנו להזין את ההזמנה כפי שתוכננה במקום לפרום את הרשימה ולנסות לבחון מחדש את התעדוף שלנו. בזמן שניסינו להזמין, קטע מוזיקה דרמתי ופתאומי בקע ברקע עם כינורות בומבסטיים שבאמת הצליחו להבהיל את משב בעודה מדקלמת את ההזמנה.
כעת לשאלת היין. תפריט היין הכיל יינות איטלקיים בלבד המתומחרים בין 120 לכ-350 שקלים לבקבוק, וחולק לפי אזורי הגידול – מה שלא אמר לנו כלום. ממש במקרה, מאחורינו עמד ארון ספרים בו היה אוסף ספרי אוכל ויין שנראה שנקנו במיוחד, כחלק מעיצוב הפנים של המקום, ואף על פי שמבין הספרים היה ספר על היינות הטובים באיטלייה, החלטנו להתייעץ עם המלצר בנוגע ליין במקום להעמיק בפרק על יינות מצפון-מזרח המדינה. המלצר הציג פינו גריג’יו לבן (180 ש”ח לבקבוק), “שתינו אותו מוקדם יותר היום, הוא חמצמץ ונחמד. חמצמץ…” הוא המליץ, ואנחנו הסכמנו לבחון אותו. יבש, חמצמץ כפי שהעיד, טעם חזק, מעט פשוט עבור המחיר – אך הוא נבחר. עבור היין המלצר הביא שמפנייר ענק אשר הונח על השולחן מפאת מחסור במעמד עבורו. אולי המעמד אוחסן לאחרונה על-ידי אותו איש צוות שלא הגיע היום. בנוסף, הדלי הכיל כמות לא מספקת של קרח כדי לשמור על טמפרטורת היין. בוא נסכם שהעובד החסר היה אחראי על תחום היין, ככל-הנראה.

בשעה זו אני פניתי לשירותים כדי לשטוף יידיים לפני הארוחה. בתור מי שנמצא מספר סנטימטרים מתחת לממוצע הגובה לגברים בישראל, הופתעתי להרגיש את קצוות הנברשת אשר תלוייה ליד הכיור מלטפות את ראשי קלות. כאשר חזרתי, מנת הסקאלופ כבר הייתה על השלוחן. סקאלופ ים צרוב, קרם תירס מתוק, פטריות שיטאקי ושימאג’י צלויות, נענע טרייה (69 ש”ח). שלושת הסקאלופ עשויים בצורה מושלמת, עדינים ורכים ותאמו את הפטריות. מנה יוצאת דופן, מרגישים את כל הטעמים, אפילו את שמן הזית בצורה המחמיאה לסקאלופ. מעט לאחר מכן הגיע מנת רביולי לחי העגל אשר ציפיתי לה. אניאלוטי די מאנזו, רביולי ביתי במילוי לחי עגל, ציר בקר מצומצם, נגיעת כמהין, פרמז’ן מיושן (86 ש”ח). הרביולי היה דק וטעים, והמילוי היה עשיר בטעם, אך הרוטב היה מלוח מדי. לאחר שזללנו את שש החתיכות שהגיע, בקשנו מנה נוספת של לחם כדי לנגב את הרוטב. המלצר ציין בפנינו “שתדעו, אתם תמיד יכולים לבקש עוד לחם”, מה שהותיר אותנו עם השאלה הלחם יגיע בתשלום או לא.

בעוד עומר ואני עמלים על ניקוי הרוטב של המנת הרביולי הראשונה מהצלחת, הגיע מנת רביולי האפונה. רביולי די פיזאלי, רביולי ביתי ממולא באפונה, חמאה, נענע טרייה, דובדבן אהבה, פוקורינו רומאנו (49 ש”ח). בהשוואה, המנה הזו הייתה הרבה יותר עדינה, והיה בולט במיוחד טעם האפונה הטרייה. מנה טובה אם כי בדיעבד גילינו שנעדר ממנה דובדבן אהבה, אשר צויין בתפריט. מעבר לכך, זו הייתה עוד דוגמה לפסטה מצויינת, מעט אל דנטה בנקודות הקיפול של הרביולי, אך זה לא גרע מן המנה.
יש לציין שכל מהלך הארוחה היה איטי, אך נעים. האווירה שיוצר החלל הייתה טובה, כך שלא היה לנו איכפת יותר מדי מהשירות המעט חובבני של מלצרנו.

כעת הגיע תורה של לזניית זנב-שור המדופלמת. לזניה ואצ’ינרה, שכבות של פסטה ביתית טרייה וראגו זנב שור בבישול ארוך, פרמז’ן (56 ש”ח). חצי המנה הייתה יחסית מכובדת, ואני הופתעתי לטובה מהטקסטורה של הבשר. זנב השור שעבר בישול איטי השאיר שלא כמו בלזנייה קלאסית את המרקם המעט סיבי שלו, והשתלב בצורה מושלמת עם דפי הפסטה והפרמג’ן. לטעמי, מנה מצויינת. לא כולם התלהבו כמוני. Maybe I’m just a sucker for lasagna… לאחר הלזנייה הגיע טורטליני מורטדלה, כיסוני פסטה במילוי כתף חזיר, עגל טחון ונקניק מורטדלה, בחמאה חומה, מרווה ופרמז’ן (108 ש”ח למנה / 54 ש”ח לחצי מנה). בהתחלה תהינו איפה המילוי, שכן הטורטליני נראה חלול, אך באופן בולט כבר בביס הראשון היה טעם ברור של נקניק המורטדלה. כמובן לא באופן משתלט, ומחמיא למרווה ולפסטה. אף על פי שהזמנו חצי מנה, הגיע לשולחן מנה מלאה, אך הבנו זאת רק לאחר שהגיע החשבון ובו היה מחיר של המנה המלאה. יחד אם זאת, החלטנו שהמנה אכן הייתה טעימה ואין טעם לתקן את החשבון.

ואז הגיע הפולקע לבן, שוק חזיר צלוי ארוכות ביין לבן ושום, תרד טורקי מוקפץ, גרמולטה טרייה של פטרוזיליה, קליפת לימון ושום (118 ש”ח). בהשוואה לגודל המנות האחרות, מדובר במנה זוגית, המלווה בתרד טורכי ודובדבן אהבה, שאולי מצא את דרכו ממנת הרביולי. פרזנטצייה מרשימה, אבל ביצוע בינוני. הבשר היה יבש מדי ולא ספג באופן אחיד את הטעם ולא תאם את הרמה של שאר המנות. התרד היה טוב מאוד, אך דובדבן האהבה נראה לא קשור וללא ספק בסך-הכל התאכזבנו מעט מהמנה שנראתה, כמו המנות האחרות, מרשימה ביותר.

כשהמלצר בא להציע לנו מנות אחרונות, הוא מנה שתים בלבד. “מוס שוקולד מריר עם אגוזי לוז קלויים,” הציע המלצר, והוסיף בהתנסחות דיי מוזרה “שאם שואלים – הוא בלגי ועם ביצים חיות”. לא שאלנו. “וטריפּל… טרייפל“, תיקן את עצמו “של מסקרפונה עוגת ספוג, פירות יער ונענע“. ציפינו אולי למבחר יותר גדול, אבל הזמנו את השתיים (42 ש”ח כל אחת). לפני שהגיעו, המלצר פינה את השולחן והחל לסדר כפיות עבור המנות האחרונות. בגלל סידור השולחנות במסעדה, כל פעם שפנה להגיש ולאסוף צלחות וסכו”ם מהצד הרחוק של השולחן היה עליו לצעוד כמעט עד הדלת, להסתובב כמו בהליכת מסלול אופנתית ולחזור אחרי שעקף את כל השולחנות אשר עמדו בדרך. צחקנו על זה כל הארוחה ובשלב הזה התוודנו בפניו: “זה מצחיק שאתה צריך לעשות את כל הסיבוב כדי להגיש לצד שלנו”. בתגובה אמר שלדעתו זה טוב, “אתה בטח עושה כושר טוב ככה,” הוספנו. אך, “דעו לכם שהליכה לא עושה כלום,” הוא הסביר לנו, והרחיב שצריך לרוץ כדי להוריד משקל. כולנו היינו מבולבלים מהתפנית החדה בנרטיב, אך מכאן התפתחה שיחה, אם כי חד-צדדית למדי, על איך בתור נער הוא היה הולך הרבה. “פחות משעה, 40 דקות הליכה זה כמו כלום בשבילי,” אמר והמשיך לפרט אחר האימון הגופני שהיה עושה, בתקופה ההיא. הזוג שישב לידנו שילם ובא ללכת, ובכך למזלנו שבר את השתיקה המביכה שנוצרה בעקבות השיחה ההזוייה. מעט לאחר מכן הגיעו המנות.

המוס היה טעים, ובשכבתו ה