אודה ולא אבוש- אני מחבבת את מפעלות רותי ומתי ברודו. לא תמיד מקורי, לא תמיד מעורר השראה, אבל מה שכבר עושים מוצלח ומדויק. ביקרתי מספר פעמים במסעדותיהם ונהניתי. גם בהוטל מונטיפיורי לארוחת בוקר הייתי, זכרתי לטובה ולכן שבתי.
לא אעשה זאת בקרוב, ולא רק בגלל האוכל.
ראשית, אני מקווה שהשמיעה שלי תשוב אי פעם לתיקנה. כזה רעש והמולה לא חוויתי מזה זמן רב, ואני עובדת במקום שהזמזום האנושי בו הוא כמעט בלתי פוסק. אבל זה היה באמת נורא ואיום באופן קיצוני, והמצב הלך והחמיר ככל שהשעות נקפו. בליל של שפות כל אורחי המלון, פטפוטי סועדים, ילדים על קורקינט, כלב פצוע וחבוש ב״לובי״ (שהוא בעצם הכניסה למסעדה) ואנשי צוות שגם אם יעילים, לא ממש תרמו לשקט.
התיישבנו על הבר בתקווה ששם העניינים קצת יותר שקטים, בגלל ההפרדה המפלסים. ממש לא. לידינו זוג שלא הפסיק לקטר על כל דבר אפשרי, לידם זוג אחר שהתחבב על הברמן (אלמנט שיחזור על עצמו) ומהצד השני זוג חברים שלא הפסיק לחפור ולהשוות את החיים בתל אביב לעומת החיים באמסטרדם ובברלין, כמו גם להשוות כל אלמנט בתפריט לזה של בית הקפה בבעלותם. כמו שאתם מבינים, אי אפשר היה להימנע מלשמוע שיחות של אחרים מרוב שהיה צפוף, יותר מכל בר שהייתי בו.
הזמנו ארוחת בוקר רגילה (58₪) ומנה נוספת של ביצים פלורנטיניות (38₪) בייקון (15₪) ותה . הכל מוגש מאוד מאוד יפה, וראוי לציון קומקום התה המוכסף והתיון המשובח (Ronnefeldt). סלסלת מאפים טובה, ריבה נורמלית , אחלה חביתה ו... ביצים פלורנטיניות ללא הולנדייז. למה? לא יודעת. חבל. צלחת ירקות במחיר של 12₪ מכילה ארבעה רבעי עגבנייה וכמה פרוסות מלפפון. מביך.
הזוג שהתחבב על הברמן מקבל ממנו צ׳ייסרים של וודקה והשלושה שותים ביחד. שוב מינוס גדול. לא מנומס לחלק צ׳ייסרים רק לחלק מיושבי הבר. נראה לי גם לא הכי מקצועי לשתות באמצע משמרת, אבל זה פחות מפריע לי. מפריע לי שהאקט חזר על עצמו שוב עם החברים מברלין ואמסטרדם, הפעם עם צ׳ייסרים של קמפרי. ושוב הוא שותה איתם.
בשלב הזה כבר די כעסתי, והאמת היא שהראש שלי כבר ממש התפוצץ. לא היה לי נעים, לא היה לי רגוע, לא היה לי גם כזה טעים כדי שאוכל להתעלות מעבר לכל זה.
שילמנו וברחנו, שלא על מנת לשוב.