אז קשה באמת להתחיל פוסט על טיול שלם, כי אין מושג מאיפה להתחיל. מה שמחזיר אותי לברירת המחדל ופשוט לעשות את זה כרונולוגי ככל האפשר - וכך יהיה.
אז הטיול התחיל, באופן מפתיע, בטיסה. מי שמכיר אותי אפילו מעט, יודע על חיבה בלתי מוסברת שיש לי למטוסים ותעופה בכלליות [למרות שמעט יודעים שאני לא חובב טיסות בכלל]. הטיסה לסין עברה, לשמחתי האדירה, בקוריאה, מה שאומר שטסים עם קוריאן אייר [המהוללת במעגלים הנכונים]. אז את תיאור המושבים [הנהדרים] והדיילות [האדיבות ברמות אחרות] אשאיר לבלוג חברות התעופה שלי [סתם, נו] ונתמקד לרגע באוכל שהוגש בטיסה. זו היתה ארוחת ערב והיו כמה אופציות ששתיים מהן נשמעו רגילות למדי [בסגנון עוף או בקר] והשלישית נשמעה ערטילאית ולא מוכרת. "ביבימבופ", חזרה הדיילת לבנת הפנים כמה וכמה פעמים עד ששלפה פתאום דף מנויילן עם הוראות הפעלה, שמסביר מהי בדיוק המנה ואיך לאכול אותה. קניתי.
אז ביבימבופ היא מנה קוריאנית קלאסית שמעולם לא נתקלתי בה [ועד סוף הטיול יצא לי לנסות פעם או פעמיים נוספות] והמשמעות שלה [לפי ויקיפדיה לפחות] היא "אורז מעורבב". אז זה אכן הרעיון - אורז דביק, ירקות מוקפצים קלות, משחת צ'ילי, בקר טחון ושמן שומשום, שמעורבבים יחדיו ויוצרים את הביבימבופ. אז זה היה טעים, אפילו טעים מאוד. כנראה שזו ארוחת המטוסים המקורית והמוצלחת ביותר שאכלתי מאז שהזכרון שלי פעיל. האורז היה דביק ברמות מוגזמות, אבל אני אתן להם את הקרדיט. בכל זאת, טיסה וזה.
שלוש שעות המתנה וטיסה קוריאנית [נהדרת כמובן] נוספת ומצאנו את עצמנו בבייג'ין, חוששים קצת מהנהג שלא הבין מילה ממה שאמרנו לו, מקווים שהכתובת שרשומה לנו על הפתק בסינית היא אכן הכתובת הנכונה ובעיקר משתאים מהחושך, שנראה דומה כל כך לכל חושך אחר.
יום למחרת כבר פצחנו בצעידות ברחבי בייג'ין, חוקרים פגודות ואנשים חדשים, נחמדים יותר או פחות [דגש על הפחות]. לקראת אחר הצהריים תקף אותנו רעב רציני שהוביל להחלטה-של-יום-ראשון-במקום-חדש ולהתייעץ עם לונלי פלאנט על מקום לאכול בו - מה שהוביל אותנו למסעדת האן צ'אנג, שאמורה היתה להגיש מנות המאפיינות מאוד את מיעוט ההאקה [יש בסין המון מיעוטים, שהרוב, המוכר לכולם, די השתלט על הכל. זה די מסובך, אבל ממש מעניין]. בהמלצת הלונלי, לקחנו שתי מנות דגל - שרימפס במלח ודג שלם אפוי בנייר כסף. פשוט, קל וימי.
אז השרימפס היו מעניינים, בלשון המעטה. הם היו שלמים, עם השריון והכל, אתגר רציני לאחד שעד לפני חצי שנה לא נגע בפירות ים. אז שאלתי את המלצרית איך אני אמור לאכול את זה [בשפת סימנים בינלאומית ומסורבלת - סיבובי ידיים, תנועות קדמוניות של אצבעות בפה ואף לא שמץ של מבוכה] והיא מצדה סימנה לי פשוט לקחת שרימפ ולדחוף אותו לפה. עשיתי את זה - וזה פשוט לא עבד. השריון נתקע בכל מקום ולא הצלחתי לעשות עם זה כלום - אז פשוט התחלתי לפרק אותם [משימה מאתגרת כשכל מה שעומד לרשותך זה צ'ופסטיקס]. בלי השריון זה כבר היה ממש טעים, אבל המאמץ היה גדול מדי בשבילי. עצלנות של טיול.
הדג היה סיפור אחר. דג לבן [שקשה היה לי לזהות אותו ולא היה באמת את מי לשאול] אפוי במלואו, ברוטב מתקתק [היו שם סויה והרבה דבש] שהוגש בתוך התבנית עם נייר הכסף בה בושל. האכילה היתה מלוכלכת במידה, כשניסינו לפלס את דרכנו בין העצמות הקטנות עם הצ'ופסטיקס הגסים יחסית [והתנועות המגושמות שלנו], אבל הטעם היה נהדר. זה היה הפלוס היחיד בארוחה, למען האמת.
חוץ מאלה, לקחנו גם קצת אורז ונודלס, שהיו על סף הזוועה. אורז תפל בכל קנה מידה אנושי ונודלס שהוגשו עם רוטב דליל שהזכיר שקשוקה שמישהו עשה בפעם הראשונה ושם הרבה יותר מדי מים בקופסא של רסק העגבניות. השורה התחתונה מהביקור הזה היתה שאנחנו מפסיקים לסמוך על לונלי פלנט בן 5 שנים, ועוברים למוד "שאל-את-הסיני" או "בוא-נהמר" שהוכיחו את עצמם הרבה יותר.
עוד מקום שבטוח תגיעו אליו אם תקלעו לבייג'ין הוא שוק הלילה המפורסם בדונגהואמן (Donghuamen). אז כפי שכתוב עליו בהרבה מקומות - הוא תיירותי מאוד. זה לא בהכרח אומר שתראו שם מלא זרים, אבל גם הסינים שתראו משוטטים שם - סביר מאוד שהם לא בייג'ינאים במקור. השוק צמוד לעיר האסורה ממזרח, ושווה ביקור גם אם אין לכם שום כוונה לנסות שום יצור פרוק-רגליים, ארסי או לא ארסי.
אי אפשר לחלוק את כל החוויות, אבל אסיים את החלק הראשון על סין [לא בטוח כמה יגיעו בהמשך] עם מסעדה נהדרת שגילינו, במרחק 20 שניות מהמלון שלנו, דבר שנדמה לי כאוקסימורון. למסעדה קוראים Xiu Lan [שיו לאן, אם הייתי צריך להגות את זה] ובמבט ראשון היא נראית כמו מסעדה סינית שרואים בסרטים: מלא כיתוב אדום בסינית, מלא סינים ומלא תמונות ישנות של מנות שונות.
אז היו שם מלא סינים באמת, מה שחיזק לנו את הבטחון כשנכנסנו פנימה. אי אפשר להגיד שהמקום היה English-friendly, אבל כן היה רשום מה יש בכל מנה, בארבע מילים מתמצתות מאוד. מספיק טוב. אני אתחיל מלהרוס את הפאנצ'ליין ולהגיד שהאוכל היה טוב כל כך, שחזרנו לשם פעמיים נוספות ב-5 הימים שהיינו בבייג'ין, אבל אני אפרט כאן רק על כמה מנות שממש אהבתי [בתקווה שהזכרון שלי יעמוד במסע בזמן של חודש].
אז קודם כל - הדאמפלינגס. ברגע שטעמתי אותם - הבנתי שעד לאותו רגע לא טעמתי דאמפלינגס אמיתיים בחיי. רך כמו סטירה מדובון אכפת לי, בצק יפהפה ודקיק, מילוי [פורק] מתובל בעדינות נפלאה, וכל ביס עסיסי בדיוק כמו הקודם לו. גם רוטב הסויה שהגיע לי ערימת הכיסונים היה שונה ממה שאנו רגילים אליו כאן בארץ, מלוח הרבה פחות ואכיל הרבה יותר.
מנה נהדרת נוספת [למרות שהבחירה היתה אולי מערבית מעט מצידנו] היתה העוף בטמפורה, עם אננסים ורוטב חמוץ מתוק. היו שם גם פלפלים צבעוניים ובצלים, בחתיכות גסות מאוד [איזה כיף!] מה ששינה את החדגוניות הצהבהבה של המנה. הטעם? ביקור חטוף בגן עדן - אין לי שום דרך לתאר את זה אחרת. פשוט כיפי ונהדר, במיוחד עם קצת אורז פשוט [שעולה 5 יואן נוספים - 2.5 שקלים, בערך].
בהרבה מקומות מגישים את שורש פרח הלוטוס עשוי בדרכים שונות. בחלק מהאיזורים בסין זה נפוץ יותר בצורת חמוצים, בXiu Lan ניסינו את זה דווקא טרי, מבושל מעט. המרקם היה עצי ממש [שזה הגיוני בהתחשב בזה שאוכלים חתיכת צמח] וקשה ממה שנראה מבחוץ. האמת היא, שאני לא זוכר את הטעם עצמו של המנה אלא בעיקר את המרקם, אבל אני רק זוכר שקצת פחות התחברתי למנה זו.
מנה אחרונה שנספר עליה היא בערך המנה הכי מוכרת [לי לפחות] מסרטים וסדרות אמריקאיות, חוץ ממו-שו-פורק. קונג-פאו צ'יקן כמובן. עד לאותו הרגע לא טעמתי קונג פאו באופן רשמי אף פעם [כן, גם לא בתל אביב המהממת] ושמחתי שיצא לי לעשות זאת דווקא ב-Xiu Lan. אז כל הרכיבים הרגישו טריים מאוד, הבוטנים הם אחלה קונטרה לעוף הרך, וחייב לציין שכל מנה שהזכרתי היתה פשוט עצומה [טוב, לפחות מספיק גדולה כדי לחלוק בין אם ובנה הרעבים].
אז יש עוד הרבה בדרך, אני מקווה שאני אצליח להעביר הכל לכתב בעתיד הקרוב. עד אז שיהיה לכולם שקט ושלווה, אמן.