זוג חברים הזמין שולחן בבראנז'ה ופטר אותנו מהתלבטות אם עבר כבר מספיק זמן מפתיחת המסעדה כדי שנבקר בה. 
אשתי ואני לא נוהגים לפקוד מסעדות חדשות, מעדיפים לתת למקומות החדשים זמן להשתפשף ולהיסגר על עצמם. מנהג זה
התחזק אצלינו לאחר נפילה כואבת ה-TYO החדשה ובביקור פחות מאכזב, אך מאכזב בבינדלה.

 

הגענו בזמן והשולחן שהוזמן בחוץ כבר חיכה לנו. המלצרית החייכנית הציע שתיה, הוזמן בקבוק פרייה (29 ש"ח) שהונח 
על שולחננו ללא פתיחה ומזיגה של המים לכוסות, פרט שולי, אך מחשיד לגבי הקפדה על רמת השירות במקום. בטון של
"בואו תתלהבו מכמה שאנחנו מקוריים" סיפרה המלצרית על כך שהמסעדה היא ים תיכונית ושהמנות בה בגודל בינוי ושאפשר
לחלוק לטעום ועוד דברים ששומעים בכל מסעדה שניה שנפתחת בתל אביב בשנים האחרונות. חיכינו למשפט שהמנות יוצאות
כשהן מוכנות ואין סדר מובטח, אבל אקדים ואומר שהמנות הראשונות (את העיקרית חלקנו) הגיעו כולן ביחד.

חברינו לא בעניין של יין לבן, לכן למרות שרוב המנות במסעדה הן מהים, הזמנו בקבוק של מרלו מיקב עמק האלה (165 ש"ח).
כוסות היין במסעדה הן ללא רגל, לא צורה אהובה עלינו, אנחנו מעדיפים את הכוסות "הרגילים". המלצרית התחילה לפתוח את
הבקבוק ואז התגלה לעיננו מראה מזעזע של לק בצבע כחול שהתקלף בחלקו מציפורניה. אישית אני נגעל מזה וככלל אני חושב
שאדם שמכין ומגיש אוכל חייב לשמור לא רק על היגיינה של הידיים, אלא גם על טיפוחן. בזה נגמרו לי הטענות אל המלצרית (כמעט),
שאר השירות היה בסדר גמור, כולל אספקה של מפיות, מגבונים, החלפת מאפרה וכו' (אה, היין נמזג רק בפתיחת הבקבוק, 
אחר כך דאגנו מלא את הכוסות בעצמנו כי המצרית לא דאגה).

לראשונות הזמנו קלמארי Istanbul Style, שלושה גופים ממולאים בגבינת טולום וברוטב סגנאקי (69 ש"ח). זו הייתה מנה
תל אביבית טיפוסית, רוטב הסגנאקי היה טעים (הייתה חסרה בו גבינת פטה כמו שאנחנו מכירים את המנה מרודוס וכרתים,
אבל כנראה גבינת הטולום הייתה אמורה למלא את מקומה), הקלמארי טופל היטב, חידוש קולינארי לא היה כאן.

 

פטריות על הפלנצ'ה (40 ש"ח ל-200 גר') היו טעימות גם כן, הן נחתכו די עבה כדי להיות בשרניות. שוב, שום חידוש או טאץ'.

טרטר דג ים על גספאצ'ו (שאלנו את המלצרית איזה דג זה, ענתה לנו שזה דג ים. ?O RLY). זה היה דג לבן עם נוכחות רצינית
של גבינת פטה די מלוחה, עד כדי כך מלוחה שהדג העדין נבלע במליחות שלה. גספאצ'ו עגבנית בא בצורה של רוטב
עגבניות סמיך שעליו הונח הטרטר. מנה נחמדה, אבל באותה הזדמנות יכלו לוותר על בדג במנה כי לא הוסיף כלום (54 ש").

טרטר טונה אדומה (56 ש"ח) הומלצה בחום על ידי המצרית כמנה הכי מבוקשת במסעדה. היו במנה אבוקדו ועשבים, וינגרט
קווה וסלק שהיה כל כך מתוק ודומיננטי בטעמי הסלק שלא היה ניתן להרגיש את קוביות הטונה. מנה פחות מוצלחת בכל הערב.

קלמארי מהים התיכון (56 ש"ח) הייתה מנה שיצאה מן הכלל של הטעמים הים תיכוניים שעד עכשיו אפיינו את כל המנות
שאכלנו בבראנזה, אותו טעם שכולם מצליחים לשחזר בהצלחה כה רבה שהרבה ממנות תל אביביות עושות רושם שיצאו מאותו 
המטבח. היה במנה ממרח שעועית שחורה, אפונה ירוקה ורוטב על בסיס יין לבן ולימון. מנה טעימה ומיוחדת על אף המרכיבים הבנאליים.

הוזמן בקבוק יין נוסף, סיגריה ארומטית עשתה כמה סיבובים והרגשנו מוכנים למה העיקרית. 

הרצון היה ללכת על ספיישל סינטה (700 גר אם זכור לי נכון), אך כבר כשהזמנו חזרה המלצרית והתנצלה שהסינטה האחרונה
נמכרה לפני דקות אחדות. הוחלט לשמור על קו הסטייק לחלוקה ולכן הזמנו ראמפ 500 גר (220 ש"ח או משהו ליד). הראמפ
הגיע פרוס, במידת צליה מתבקשת (MR) ורבעי תפ"א שכנראה בושלו וטוגנו בשמן עמוק. הראמפ היה טעים, אך די קשה
ללעיסה, גם במונחים של ראמפ. אפשר להשיג ראמפ נאה מאוד במחוזותינו (סטייק רוקה של הטרקלין או הראמפ של מרינדו),
זה לא היה המקרה.

בקינוחים הזמנו קרם קטלאן (42 ש"ח) שהיה טוב, במרקם נעים ולא מתוק מדי, וכנאפה עם גלידת פיסטוק (42 ש"ח). 
הכנאפה הגיע שחום, לא מתוק מדי, מאוזן היטב עם הגבינה וללא כמות מטורפת של חמאה מה שלא גרע כלל מן הטעם.

גלידת הפיסטוק היתה בטעם פיסטוק ולא בטעם צבע מאכל זרחני.

מי נענע ושני אספרסו (האספרסו רע להחריד), סבב צ'ייסרים על חשבון הבית וביקשנו חשבון. 

970 ש"ח לפני הטיפ עבור ארוחה לא רעה: מנות ראשונות שרובן היו טעימות אך לא מחדשות, סטייק טעים אך קשה ללעיסה,
קינוחים טובים ואספרסו רע + שירות צולע עם קילופי לק.
אומנם ביקרנו במסעדה חדשה, אבל יצאנו בתחושה שכבר ראינו וטעמנו כמעט כל מה שהיה פה.
נ.ב. שירותים נקיים עם סבון ומגבות.