כהייתי בסרט עם חברה (לוסי - סרט טיפשי אך יפה, קצבי וחמוד). הסרט היה ביס פלנט ואחר-כך התחשק לנו משהו לאכול, אז קפצנו לרמת-החייל הסמוכה ולאחר טיול קצר ברחוב הוחלט לשבת בגוצ'ה. 

לא הייתי באף סניף של גוצ'ה כבר די הרבה זמן, פשוט כי בכל פעם היו מקומות מעניינים יותר ללכת אליהם. בכל זאת, המקום תמיד זכור אצלי כמקום שאפשר לשבת בו אם רוצים לאכול אוכל נחמד במחירים סבירים, בלי מנות מרגשות ומסעירות אבל טעים והכל. לא הרבה השתנה, ולא הייתי כותבת את הביקורת הזו אם לא שני דברים:

 

השירות: המלצרית ששירתה אותנו הייתה מהסוג המתנחמד, ולא רק זה, אלא דיברה איתנו בגוף ראשון רבים לאורך כל הארוחה. אמנם אני לא מבוגרת (ברגעים אלו אני חוגגת יום הולדת 25), וחברה שלי עוד צעירה ממני, אבל עם כל הכבוד, אנחנו לא ילדות בנות 5 ולא מתאים לדבר אלינו כאילו אנחנו כאלה ("מה נרצה להזמין?"; "טעים לנו?"; "נו? בחרנו קינוח?"). באופן כללי היה כיף, קיבלנו מים ומדי פעם הם מולאו גם בלי שביקשנו, אבל כל אינטראקציה עם המלצרית הזו הייתה ממש לא נעימה. 

 

השום: כמו שאמרתי, אין בגוצ'ה מנות חדשניות ובסופו של דבר זה אמור להיות אוכל טעים ולא מעבר. גם אתמול זה מה שהיה - אבל רק כתוספת, כי המנה העיקרית הייתה הרי שום ברוטב. לפני כמה שנים, בביקור בלונדון, הלכנו למסעדה שהגימיק שלה הוא שהכל מוגש עם שום - ואחרי אתמול, יש להם מה ללמוד מהחבר'ה בגוצ'ה. כל-כך הרבה שום היה באוכל שלי, שבשלב מסוים אי-אפשר היה להרכיב ביס שלא יכלול כמה חתיכות גדולות ומורגשות מאוד שלו, כי הוא פשוט מילא את הצלחת. החברה שלי לא התלוננה, אבל כשאמרתי שאני פשוט חייבת להזמין קינוח כי צריך לנסות להתגבר על כמויות השום האלה, היא נאנחה בהקלה ואמרה שגם היא מרגישה בדיוק אותו דבר (ולרגע שקלנו את האפשרות שמטרת התיבול האגרסיבי היא בדיוק זו). גם לאחר צלחת עצומה של קינוח (גופרה בננה, נחמד והכל) לא הרגשתי שאני ראויה להימצא בקרבת בני-אדם, ורק הבוקר כשהתעוררתי חלפה התחושה שהפכתי לפקעת שום אחת גדולה. 

 

למרות הכל, היה כיף ונהנינו לשבת ולדבר, ואני לא יכולה להגיד שהיה ממש רע. בכל זאת, בפעם הבאה שאני אחפש מקום סטנדרטי במחירים נוחים לשבת בו לאכול ארוחת ערב, כנראה שאני אבחר במקום שיגיש לי מנות שהשום אינו המרכיב העיקרי בהן, ואולי גם כזה שבו המלצרית לא גורמת לי להרגיש שהגעתי בטעות לגן טיפולי.