היום השני ברחוב הארבעה הסתיים בשמונה בערב.

בעוד ידיד שלי ואני מתחילים ללכת לכיוון החניה הוא מציע "אוכל?"

יותר מ-7 שעות אחרי פאשה ואייסברג - הבטן שלי לא מתנגדת לאוכל.

אנחנו מתחילים להסתובב ומהר מאוד מבינים שבשמונה בערב בחול המועד - לא הזמנת מקום, לא אכלת.

בשלב זה אני מציעה את מינה טומיי.

המארחת מציעה לנו את השולחן הארוך שהופיע בפרק הקודם והפעם אנחנו לא בעמדה לסרב.

הקרפצ'ו הוויטנמי קורץ לי אבל אני לא מספיק רעבה בשביל ראשונה ועיקרית. וחוץ מזה, אני מקווה לנסות את הקינוח.

 

לבסוף הזמנתי איטריות אודון עם בקר (בקר, שיטאקי, שמפניון, פורטובלו, ברוקולי, עירית, רוטב ברביקיו יפני ואטריות אודון, 58 ש"ח) - כמות נדיבה של בשר, חתיכות גדולות וטעימות של פטריות - מנה ענקית וטעימה, מוגשת בקערה מרובעת יפה.

שכחתי את שמה של המנה שאכלו מולי אך גם היא נראתה גדולה אם כי פחות מושכת בעיני. לא נרשמה התלהבות מיוחדת מהמנה.

 

והקינוח? בסיום המנה בקושי יכולת לנשום...

כך שהמשפט שמה שמופיע במערכה ראשונה יורה במערכה שניה נכון רק לגבי רובה.

הקינוח ימתין לטייק 3.

 

סיכום:

יש מנות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות.

הקרפצ'ו והשיטאקי אודון הם בהחלט מנות ששווה לחזור בשבילן.

עדיין מתאכזבת מאוד שעניין החריפות כנראה ימנה ממני לנסות חלק נכבד מהמנות...

אה, ולשבת בשולחן ארוך בכניסה זה לא כל כך גרוע.

אפשר לעסוק מחקר מרתק במדעי התנהגות על הלקוחות המסעדה ובאיזשהו שלב המארחת ואחת המלצריות פצחו בריקוד.

חששתי שיחייבו אותנו על ארוחה ומופע, אבל מסתבר שהמופע חינם