אנחנו קוראים בפורום מעת לעת, וכבר שנים שלא כתבנו, אבל אחרי השירות הנהדר שהפורום הזה עשה לנו - חשוב להשיב טובה :)
מעתיקים כאן את מה שכתבנו בפייסבוק - כדי להפיץ את הטוב לכל דיכפין.
אתמול, בדרך לאמירים, תהינו איפה נאכל צהריים. ביקשנו כמה המלצות, אבל עוד לפני שקראנו אותן התפנינו לנבירה בטווח בינוני במרחב הווירטואלי המקומי, שבמהלכה אילנה מצאה שבראמה (עשר דקות על השעון מהיעד) יש מקום שנפתח לפני כשנה-שנתיים, שההגדרה 'מסעדת פועלים' תהיה מוגזמת עבורו, ושכל מי שביקר בו חזר נפעם.
אז החלטנו: שראביכ.
הגענו (לא פשוט למצוא, אבל זה לא רחוק מהכניסה לכפר), נכנסנו למעין חדר אחורי בבית משותף שנראה כאילו מישהו הפסיק לבנות אותו באמצע, והתיישבנו.
כמה דקות אחר כך קיבלנו כמה צלוחיות חמוצים סטנדרטיות, ומיד אחר כך התיישב לידנו יעקוב, בעל המקום, מין סופר-מריו חביב וממושקף, ואמר לאילנה להפסיק מיד עם הזיתים.
הוא הסביר לנו מה כדאי לנו להזמין, וחלק גדול מהדברים שאתם רואים בתמונה (אזהרה: התמונה עושה עוול גדול לאוכל) אכן הוזמנו. הסיבה שאין חפיפה מלאה בין התמונה לבין ההזמנה של אתמול, היא שהתמונה צולמה היום, כשחזרנו אליו שוב. סביר להניח שנחזור גם מחר, בדרך הביתה.
פירוט:
1. קבב בטחינה עם עגבניות על האש. הקבב נהדר, הטחינה מצוינת, לעגבניות נחזור תיכף.
2. כשהתיישבנו היום, יעקוב התעכב קצת עם לקוחות אחרים, אבל ידענו שההזמנה האישית ממנו היא חלק מהעניין, אז חיכינו. כשאשתו ראתה שאנחנו כבר מתייבשים מרעב (ושאילנה מחסלת את הזיתים בלי פיקוח), היא הוציאה לנו מנה שבחיים לא היינו חושבים להזמין לבד: כרוב ממולא באורז. היו שם שמונה חתיכות. התמונה הזאת צולמה כעבור שתי דקות בערך, וגם זה אחרי שעצרנו את עצמנו ממש חזק.
3. זאת בעצם המנה שבשבילה חזרנו פעם שניה: חצילים ברוטב רימונים, ועליהם טחינה. שנינו אמנם אכלני חצילים די חדשים (סה"כ 7-8 שנים), אבל זו היתה ללא ספק מנת החצילים הטובה ביותר שאכלנו אי פעם.
4+5. מג'דרה בורגול, שמוגשת עם סלט עגבניות. המג'דרה טובה מאוד, אבל הסיפור האמיתי במנה הזאת הוא עגבניות השרי, שמתוקות כמוהן לא אכלנו גם באיטליה. שאלנו את יעקוב מאיפה הוא מביא אותן, והוא חייך וחזר למטבח להביא לנו עוד כמה עגבניות חתוכות ככה בלי כלום (ראו 9). בדרך הוא מלמל משהו על זה שהוא קוטף אותן בעצמו.
6. פטאיר (מאפה מצוין ממולא בתרד וזעתר) וקובה בשר, שנדחקו לגמרי לא באשמתם לפינת הארוחה, רק בגלל תחרות לא הוגנת מצד עלי הכרוב והחצילים. אני מאוד אוהב קובה בורגול מטוגן, אבל התלבטתי לפני שהזמנתי אותו כי מה כבר אפשר לחדש בזה. אז אפשר: הבשר והצנוברים נימוחים כמו שלא טעמתי אף פעם.
7. אתמול יעקוב אמר לנו שאנחנו חייבים להזמין את הכרובית בטחינה. הסברנו לו בנימוס שאנחנו לא אוכלים כרובית, הוא קצת נעלב בשמה ולקח כמה שניות לשכנע אותו, אבל בסוף הוא הסכים לא להגיש לנו אותה. היום הוא ניגש אלינו באמצע הארוחה עם צלחת כרובית ואמר משהו כמו "אמנם לא הזמנתם אבל בטעות הוצאתי לכם. תאכלו" (אני, תסלחו לי, לא מאמין לו שזו היתה טעות. זה היה אקט חינוכי על חשבון הבית). הסברנו לו שאנחנו מ-מ-ש לא אוהבים כרובית, אבל הוא אמר "טוב. אבל רק תנסו לנחש על איזה רוטב היא יושבת." השעֵינו את כל טעמנו האישי, וצללנו אל תוך הצלחת. אילנה זיהתה מיד את מיץ המנדרינות שבתוכה היא שוחה, וזכתה בחיוך של הערכה מיעקוב. ללא ספק ההישג של הארוחה. חוץ מזה (וזה עולה לי בבריאות להגיד את זה), הכרובית היתה ממש טעימה.
8. זו מנת החצילים-בטחינה הייחודית השניה של יעקוב - הפעם ברוטב פטל. היא ומנת החציל ברימונים הן כמו תאומות לא זהות: כל אחת יפה על פי דרכה, וטעימה בדרך קצת אחרת.
אילנה שאלה מאיפה לעזאזל הוא מביא פטל עכשיו, והוא אמר שהוא קטף אותם ביער כל הקיץ - "זאת התרפיה שלי," הוא אמר - ואז הביא להראות לנו מהפריזר את אחת הקופסאות האחרונות שעוד נשארו לו מהעונה המסתיימת.
9. עגבניות חתוכות בלי כלום (ראו 4+5). תכל'ס, אפשר היה לאכול אותן גם כקינוח.
10. זיתים סוריים משובחים במיוחד. כאמור, אילנה עצרה את עצמה.
לא בתמונה (כי הוזמנו רק בארוחת יום אתמול):
א. חומוס גלילי טעים (בלי פיתות! יעקוב יודע טוב מאוד מה חשוב באמת בארוחות שלו).
ב. סלט עשבים טעים ממינים שונים של עשבי תיבול שאנחנו לא מכירים.
ג. במיה שיעקוב שכנע אותי להזמין. בואו נגיד שאם את הבמיה שלו לא אהבתי, אני כבר די בטוח שלא אצטרך לנסות אף במיה אחרת.
ד. מסחן - תערובת של נתחי עוף, בצל וסומאק, שמוגשת על פיתה חתוכה למשולשים, בפורמט של פיצה (במחיר שיא של 60 ש"ח למנה שמשביעה שני אנשים). את המסחן אנחנו מכירים כבר ממסעדות אחרות, בפורמטים אחרים. זאת של יעקוב היתה טעימה מאוד, אבל במפתיע דווקא פחות עסיסית מאלה שניסינו בשיפודיות סטנדרטיות יותר.
לסיום הארוחה הוא מגיש קפה/תה עם קוביות חלבה שסוגרות את הפינה ממש בול.
כשיעקוב ראה שאנחנו כבר מותשים, הוא הוציא שתי חמגשיות ואמר לנו להעמיס, שיהיה לאחר כך. אני כבר מחכה לארוחת הערב שלי היום.
כל הדבר הזה שאתם רואים בתמונה - לא כולל צ'יפס מעולה תוצרת בית שהגיע כמה דקות אחרי שצילמתי - עולה (תחזיקו חזק) 105 ש"ח. הסעודה של אתמול עלתה 110 ש"ח. אחרי שתי הארוחות נאלצנו להתווכח איתו בשאלה "כמה עודף מגיע לכם מ-150 ש"ח" (הוא חשב שהרבה, אנחנו מחינו). היום ניצחנו, והצלחנו להשאיר לו את הטיפ הנכבד שמגיע לו.
בקיצור: כבר ברור לנו איפה נעצור בכל הגיחות הבאות שלנו לצפון. כמו שאנחנו מכירים את עצמנו, בטח ניסע לשם גם בדרך לאילת.
נ.ב.: הזהרנו את יעקוב שנביא אליו את כל החברים שלנו. הוא ביקש שלא יבואו בשבת, כי אז יותר צפוף. חוץ מזה הוא פתוח כל השבוע, מהבוקר עד 5, בימי שני סגור (נכנסים מהכניסה המזרחית - המרומזרת - לראמה, פונים מיד שמאלה בכיכר ואז שוב שמאלה ליד השלט הקטן "שראביכ")
אז החלטנו: שראביכ.
הגענו (לא פשוט למצוא, אבל זה לא רחוק מהכניסה לכפר), נכנסנו למעין חדר אחורי בבית משותף שנראה כאילו מישהו הפסיק לבנות אותו באמצע, והתיישבנו.
כמה דקות אחר כך קיבלנו כמה צלוחיות חמוצים סטנדרטיות, ומיד אחר כך התיישב לידנו יעקוב, בעל המקום, מין סופר-מריו חביב וממושקף, ואמר לאילנה להפסיק מיד עם הזיתים.
הוא הסביר לנו מה כדאי לנו להזמין, וחלק גדול מהדברים שאתם רואים בתמונה (אזהרה: התמונה עושה עוול גדול לאוכל) אכן הוזמנו. הסיבה שאין חפיפה מלאה בין התמונה לבין ההזמנה של אתמול, היא שהתמונה צולמה היום, כשחזרנו אליו שוב. סביר להניח שנחזור גם מחר, בדרך הביתה.
פירוט:
1. קבב בטחינה עם עגבניות על האש. הקבב נהדר, הטחינה מצוינת, לעגבניות נחזור תיכף.
2. כשהתיישבנו היום, יעקוב התעכב קצת עם לקוחות אחרים, אבל ידענו שההזמנה האישית ממנו היא חלק מהעניין, אז חיכינו. כשאשתו ראתה שאנחנו כבר מתייבשים מרעב (ושאילנה מחסלת את הזיתים בלי פיקוח), היא הוציאה לנו מנה שבחיים לא היינו חושבים להזמין לבד: כרוב ממולא באורז. היו שם שמונה חתיכות. התמונה הזאת צולמה כעבור שתי דקות בערך, וגם זה אחרי שעצרנו את עצמנו ממש חזק.
3. זאת בעצם המנה שבשבילה חזרנו פעם שניה: חצילים ברוטב רימונים, ועליהם טחינה. שנינו אמנם אכלני חצילים די חדשים (סה"כ 7-8 שנים), אבל זו היתה ללא ספק מנת החצילים הטובה ביותר שאכלנו אי פעם.
4+5. מג'דרה בורגול, שמוגשת עם סלט עגבניות. המג'דרה טובה מאוד, אבל הסיפור האמיתי במנה הזאת הוא עגבניות השרי, שמתוקות כמוהן לא אכלנו גם באיטליה. שאלנו את יעקוב מאיפה הוא מביא אותן, והוא חייך וחזר למטבח להביא לנו עוד כמה עגבניות חתוכות ככה בלי כלום (ראו 9). בדרך הוא מלמל משהו על זה שהוא קוטף אותן בעצמו.
6. פטאיר (מאפה מצוין ממולא בתרד וזעתר) וקובה בשר, שנדחקו לגמרי לא באשמתם לפינת הארוחה, רק בגלל תחרות לא הוגנת מצד עלי הכרוב והחצילים. אני מאוד אוהב קובה בורגול מטוגן, אבל התלבטתי לפני שהזמנתי אותו כי מה כבר אפשר לחדש בזה. אז אפשר: הבשר והצנוברים נימוחים כמו שלא טעמתי אף פעם.
7. אתמול יעקוב אמר לנו שאנחנו חייבים להזמין את הכרובית בטחינה. הסברנו לו בנימוס שאנחנו לא אוכלים כרובית, הוא קצת נעלב בשמה ולקח כמה שניות לשכנע אותו, אבל בסוף הוא הסכים לא להגיש לנו אותה. היום הוא ניגש אלינו באמצע הארוחה עם צלחת כרובית ואמר משהו כמו "אמנם לא הזמנתם אבל בטעות הוצאתי לכם. תאכלו" (אני, תסלחו לי, לא מאמין לו שזו היתה טעות. זה היה אקט חינוכי על חשבון הבית). הסברנו לו שאנחנו מ-מ-ש לא אוהבים כרובית, אבל הוא אמר "טוב. אבל רק תנסו לנחש על איזה רוטב היא יושבת." השעֵינו את כל טעמנו האישי, וצללנו אל תוך הצלחת. אילנה זיהתה מיד את מיץ המנדרינות שבתוכה היא שוחה, וזכתה בחיוך של הערכה מיעקוב. ללא ספק ההישג של הארוחה. חוץ מזה (וזה עולה לי בבריאות להגיד את זה), הכרובית היתה ממש טעימה.
8. זו מנת החצילים-בטחינה הייחודית השניה של יעקוב - הפעם ברוטב פטל. היא ומנת החציל ברימונים הן כמו תאומות לא זהות: כל אחת יפה על פי דרכה, וטעימה בדרך קצת אחרת.
אילנה שאלה מאיפה לעזאזל הוא מביא פטל עכשיו, והוא אמר שהוא קטף אותם ביער כל הקיץ - "זאת התרפיה שלי," הוא אמר - ואז הביא להראות לנו מהפריזר את אחת הקופסאות האחרונות שעוד נשארו לו מהעונה המסתיימת.
9. עגבניות חתוכות בלי כלום (ראו 4+5). תכל'ס, אפשר היה לאכול אותן גם כקינוח.
10. זיתים סוריים משובחים במיוחד. כאמור, אילנה עצרה את עצמה.
לא בתמונה (כי הוזמנו רק בארוחת יום אתמול):
א. חומוס גלילי טעים (בלי פיתות! יעקוב יודע טוב מאוד מה חשוב באמת בארוחות שלו).
ב. סלט עשבים טעים ממינים שונים של עשבי תיבול שאנחנו לא מכירים.
ג. במיה שיעקוב שכנע אותי להזמין. בואו נגיד שאם את הבמיה שלו לא אהבתי, אני כבר די בטוח שלא אצטרך לנסות אף במיה אחרת.
ד. מסחן - תערובת של נתחי עוף, בצל וסומאק, שמוגשת על פיתה חתוכה למשולשים, בפורמט של פיצה (במחיר שיא של 60 ש"ח למנה שמשביעה שני אנשים). את המסחן אנחנו מכירים כבר ממסעדות אחרות, בפורמטים אחרים. זאת של יעקוב היתה טעימה מאוד, אבל במפתיע דווקא פחות עסיסית מאלה שניסינו בשיפודיות סטנדרטיות יותר.
לסיום הארוחה הוא מגיש קפה/תה עם קוביות חלבה שסוגרות את הפינה ממש בול.
כשיעקוב ראה שאנחנו כבר מותשים, הוא הוציא שתי חמגשיות ואמר לנו להעמיס, שיהיה לאחר כך. אני כבר מחכה לארוחת הערב שלי היום.
כל הדבר הזה שאתם רואים בתמונה - לא כולל צ'יפס מעולה תוצרת בית שהגיע כמה דקות אחרי שצילמתי - עולה (תחזיקו חזק) 105 ש"ח. הסעודה של אתמול עלתה 110 ש"ח. אחרי שתי הארוחות נאלצנו להתווכח איתו בשאלה "כמה עודף מגיע לכם מ-150 ש"ח" (הוא חשב שהרבה, אנחנו מחינו). היום ניצחנו, והצלחנו להשאיר לו את הטיפ הנכבד שמגיע לו.
בקיצור: כבר ברור לנו איפה נעצור בכל הגיחות הבאות שלנו לצפון. כמו שאנחנו מכירים את עצמנו, בטח ניסע לשם גם בדרך לאילת.
נ.ב.: הזהרנו את יעקוב שנביא אליו את כל החברים שלנו. הוא ביקש שלא יבואו בשבת, כי אז יותר צפוף. חוץ מזה הוא פתוח כל השבוע, מהבוקר עד 5, בימי שני סגור (נכנסים מהכניסה המזרחית - המרומזרת - לראמה, פונים מיד שמאלה בכיכר ואז שוב שמאלה ליד השלט הקטן "שראביכ")
