מספרים שטורקיה לא פופולרית כאן, אבל המטוס שהוביל אותי לצד האסיאתי של איסטנבול (פעם שנייה בעיר, בפעם הקודמת ההתמקדות היתה בצד האירופי המתויר יותר) היה מלא בישראלים, פשוט מפני שחברת "פגאסוס" שבסיסה בשדה התעופה הזה היא חברת קונקשנים זולה ויעילה במיוחד. כמו שאומר חבר טוב: "בפה הישראלים לאומנים, בכיס הם אנתרופולוגים". אז עם הנחיתה הייתי אחד משלושה אנשים שהלכו לביקורת הדרכונים, כדי להתחיל מסע קצר אך מופלא שהיו לו 2 מטרות: 1. לראות הרבה ספורט, אבל זה לא מעניין אתכם 2. לאכול כמה שרק אפשר באחת מהערים הנחשבות בעולם בכל מה שקשור לאוכל עממי.  

 

המלון שלי היה באיזור KADIKOY, האיזור שנושק לים וממנו ניתן לקחת מעבורת לצד האירופי. השוק של האיזור הוא תענוג קולינרי אדיר, ואסביר קצת על המנות ועל המקומות:

 

1. נתחיל, איך לא, בקוקורץ'. בעיניי המלך הבלתי מעורער של אוכל הרחוב הטורקי, וזה למרות שיש אנשים שיסלדו מעצם העובדה שמדובר במעי כבש מיובשים, קצוצים ועשויים על הפלנצ'ה. הביטו בתמונה וראו איך הלחם הלבן מונח כאשר החלק הפנימי על הפלנצ'ה, צובר את טעמי השומן הניגרים, ולתוך זה מכניס המוכר האדיב כמות ענקית של בשר קצוץ בטעם גן עדן, פיקנטי במידה וממכר לגמרי. המחיר בדוכן אליו חזרתי 3 פעמים הוא 9 לירה לחצי לחם שזו המנה הרגילה, לירה היא 1.7 ש"ח, כלומר 15 שקל לסנדוויץ', ו30 שקל אם אתם חזירים כמוני ולא יכולים להסתפק במועט. 

 

2. המנה הבאה היא למעשה נשנוש, אבל איזה נשנוש אלוהי! בשעות ערב ולתוך הלילה, בכל פינת רחוב עומד ילד עם קערת צדפות טריות. אתה מזמין, הוא פותח את הצדפה-שמבפנים מתובלת באופן מדויק להדהים-מזליף לימון טרי ושולח אותך לגן עדן. כמה זה עולה? אתם מחזיקים חזק? 75 גרוש לצדפה, יעני 1.3 ש"ח בערך. ראוי לציין שאיסטנבול היא עיר על הים שבה מסעדות הדגים הן חגיגה אמיתית לחובבי הז'אנר. יש הכל מכל כל, והכל זול וטרי לאללה. בהקשר זה אזכיר גם מנה שלא צילמתי, הBALIK EKMEK. באליק זה דג, אקמק לחם, וביחד? דג בלחם. קונספט גאוני בפשטותו של פילה דג ים עשוי על גחלים, מוכנס ללחם טרי עם קצת ירקות טריים ומיץ לימון, וסוגר לך פינה של תענוג ב7-6 לירה לסנדוויץ'.

 

3. ועכשיו נתפנה לתת כבוד לקומפלקס המסעדות SIYA. הגעתי אליו בהמלצתו המקוונת של ערד ניר (הוא פרסם אותה לכלל הציבור, לא אליי ספציפית...), בעצמו מכור רציני לאוכל של איסטנבול שגם הוציא עליה ספר ("המסעדה הגדולה בעולם"). לא הזיק שזה היה בערך 3 דקות הליכה מהמלון שלי. המדובר בכמה מסעדות תחת אותו שם, כאשר אחת מתמחה בקבב, אחת בתבשילים ונוספת במאזטים. אני דגמתי ביום אחד את הקבב וביום אחר את התבשילים. בגזרת הקבב לקחתי לי את המנה היקרה ביותר בתפריט, משהו כמו 24 לירה. יש גם ב6 לירה פחות. לא שמתי לב ביתר פירוט למרכיבים, פשוט סמכתי עליהם וזה כמובן השתלם בענק. כפי שניתן לראות בתמונה, הגשת הקבב באיסטנבול היא עונג צרוף. הבשר מוגש ישר מהפחמים אל פיתות דקיקות שמסודרות על הצלחת, לצידן ערימונת פטרוזיליה ובצל בסומאק, עגבנייה ופלפלים חריפים על האש. כל מה שנותר לעשות זה לחתוך מהקבב הענק, לגלגל לך בקרע פיתה עם הכל טוב שציינתי, לעצום עיניים ולגנוח בהנאה.    

 

בגזרת התבשילים בחרתי לי תבשיל אורז עם מעי כבש (נו, מה לעשות...), תבשיל מצוין שהולך נהדר עם לחם, אבל השיחוק האמיתי היו הקובות (לא יודע מה השם הטורקי). שלמות. בשר מתובלן במתקתקות עדינה, עטוף בסולת מטוגנת בעדינות, אכלתי 4 כאלה ולא ידעתי שובע מפאת העונג. 

 

4. נסיים בגזרת המתוקים, אע"פ שהפעם לא התפתיתי. יש באיסטנבול קונדיטוריות מופלאות, תענוג לכל מכור לסוכר, אבל אני גם כך אכלתי ללא הכרה ונכנעתי רק לסוטלאץ' של סוף המסע. הסוטלאץ' הוא פודינג אורז בטעם של קרם נפוליאון ("קרמשניט") עדין ביותר, עם קרום שרוף מלמעלה. זה, כוס תה והנוף של הים הפתוח-מה צריך הבנאדם?

 

לעניין הבטחון האישי, אני הזדהיתי מספר פעמים כישראלי (כשהייתי צריך, לא הלכתי עם חולצות סוף מסלול ושרשר מגן דוד), וכרגיל לא היתה שמץ בעיה. הטורקי הפשוט מהרחוב, ובוודאי נותני השירות במסעדות, הנם אנשים סופר-נחמדים והלואי שנזכה לכאלה בכל מסעדה ישראלית. למי שכן חושש, מאחל לכולנו זמנים יפים וטובים יותר, ושתזכו ליהנות מהפלא שנמצא בסך הכל שעתיים טיסה מכאן.