רצינו צהרים זריזים בדאנק, אבל נפלנו על היום היחיד שהיה סגור בצהרים... הו, האכזבה. ביקשנו מבעל המקום, אלכס, המלצות למקום אחר באזור והמליץ על וניה. אז גם ניזכרתי שקראתי המלצות בפורום. סבבה, נסענו.
עיצובית המקום נפלא: מזמין, ביתי ואינטימי, למרות שהשולחנות יחסית צפופים. מאוד אהבתי את האווירה. מאוד. התיישבנו והזמנו מהעיסקית: סלט, שתי מנות סינייה חצילים ואחת קרעי פסטה עם ארטישוק. ליד ביקשנו מים. העיסקית אמורה להגיע עם לחם. ואז, אחרי שהזמנו, התחלנו לחכות. וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו....
ללחם לקח דיי הרבה זמן לצאת, להערכתי יותר מרבע שעה. את המים קיבלנו רק כשביקשנו בפעם השלישית. הסלטים התעכבו עוד קצת, אבל בסוף הגיעו, לא הרבה אחרי הלחם. הסלטים עשויים מחסה טרייה ופריכה, כזו שהלוואי שכל מקום היה מגיש. בנוסף היו בהם עוד ירקות סטנדרטים וטובים ורוטב חביב. ביקשנו לקדם את העיקריות. ואז חיכינו וחיכינו וחיכינו...
מלצרית הגיעה לאסוף את המפיות המשומשות, אבל לא הביאה חדשות. המים נגמרו ופעם אחת החליפו מיוזמתם בקבוק ולאחר מכן ביקשנו שוב. כששאלנו מה עם העיקריות נאמר ש״הסינייה צריכה זמן״. אמרנו שאנחנו מחכים כבר דיי זמן (רק הפסקת צהרים...) והמלצרית אמרה שלפי המחשב זה רק רבע שעה... דקותיים אחרי כן הגיעו הסיניות! הפסטה לא ניראתה באופק... ייתכן שהזירוז שלנו גרם לשלוף אותן מהתנור מהר מידי, כי האמצע היה קריר. בכל מקרה, מיהרנו ולא ציינו את זה, מה גם שהיה טעים מאוד: מלא בטעמים והקרירות של העגבניות החתוכות היה ניגוד לחלקים החמים של הסינייה. מנה מצויינת. אחרי שהיינו באמצע הדרך לחיסול הסינייה הגיעה הפסטה. גם היא הייתה טעימה וטובה.
בתחילת השהות במסעדה היה עמוס יחסית, מה שאולי מסביר את השירותיות המרושלת, אבל בסוף כבר היינו כמעט לבד. הזמנו קפה ושני תה. התה הגיע פושר, עם זיכרון עמום של חמימות. מילא, כבר ביזבזנו מספיק זמן והיה צריך לחזור לעבודה. כאמור, רק הפסקת צהרים...
אז האוכל טעים והשירות לא נעים ולא מזמין. חבל. העיסקית במחיר העיקרית: הסינייה 50 ש״ח, הפסטה 58. פעם הבאה בדאנק, צהרים מהירים וטעימים בזול. את וניה אולי נפקוד שוב, לא בטוח.