[בערך פעם בשנה אני צצה פה לביקורת, הגיע הזמן כנראה]
לכבוד יום חופש נדיר ביותר וההזדמנות לעסקית צהריים, החלטנו לבדוק את בינדלה. האמת היא שכבר מהפתיחה היא נשמעה לנו כמו אופציה מוצלחת, התפריט כלל לא מעט אפשרויות שהתאימו לבן זוגי הבררן יחסית, והעסקית נשמעה משתלמת למדי.

העסקית - על פי האתר - אמורה לכלול במחיר העיקרית גם מנה ראשונה ושתיה. בתפריט המודפס היה כתוב עד כמה שאני זוכרת משהו על תה קר, ויש סיבה לכך שאני לא לגמרי סגורה על עצמי.

הגענו למסעדה חצי-מלאה סביב שתיים בצהריים. העיצוב מאד מוצלח בעיני, נקי אך לא משעמם. הושבנו בשולחלן חביב, ליד החלון, בלי שכנים קרובים מדי - מושלם.
התחלנו לעיין בתפריט, ותוך שתי דקות הגיעה מלצרית לברר האם אנחנו מכירים את המסעדה, מכירים את העסקית ואולי יודעים מה אנחנו רוצים. השבנו שאנחנו רק מתחילים לעיין בתפריט, שנצטרך כמה דקות נוספות, ושאלנו בנוגע למרכיב אחת המנות. בתגובה קרו שני דברים. ראשית - הסתבר לנו שבשל שינויים שעתידים לקרות בשבוע הקרוב בתפריט אין את "זה, זה, זה וזה" (חבל, כי חלק מהמנות היו בדיוק אלה שנשמעו טוב בעיון בבית). לאחר מכן המלצרית פצחה בשטף הסברים בנוגע למגוון מנות - חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. מפה לשם הגענו למסקנה מה בערך נרצה להזמין תוך כדי ההסברים. אני חייבת להודות שאישית, אני מעדיפה לקרוא לבד, לחשוב בשקט, להחליט ולהזמין. נשאלנו בנוגע ליין - תפריט היינות טרם הספיק להיפתח, אפילו לא הספקתי לחשוב אם מתחשק לי (בן הזוג לא שותה יין) והחלטתי לוותר. לא נשאלנו כלל בנוגע לשתיה קלה, ומתוך הזיכרון שאמור להגיע משהו עם העסקית הנחתי שהוא כבר יגיע.

על השולחן הונחו מלח ים אטלנטי (בקערית, לא מחבבת את השיטה), צ'ילי גרוס (באותו אופן) וצנצנת קטנה עם מקלוני לחם דקיקים וטעימים. שתיה לא הוגשה, ובשלב מסוים לאחר הגעת הראשונות ביקשנו קנקן מים. מאחר שלא הייתי בטוחה אם היה או לא היה אזכור של שתיה כחלק מהעסקית, לא שאלתי.

תוך חמש דקות נחתו המנות הראשונות (אותן חלקנו):
 אנטיפסטי - מבחר ירקות צלויים בהתאם לעונה: פטריות, פלפל אדום וצהוב ובצל מקורמל, שהגיעו קרים מהמקרר (אני אישית מעדיפה בטמפרטורת החדר). הפטריות והפלפל היו חביבים ולא מעבר, אבל הבצל היה באמת מוצלח.
 פלטת שרקוטרי - פוקאצ'ה, מלפפונים קטנים, חרדל דיז'ון: שלושה סוגים של נקניקים (סוג של סלמי, סוג של פרשוטו וכנראה סלצ'יצ'יה פרוסה - אני מנחשת לפי המראה כי לא הוסבר לנו), שוב - מאד טעימים, עם פוקצ'ה חביבה וחרדל מעולה (ואני לא מחובבי החרדל). 

 

בערך חמישה ביסים לפני הסוף קיבלנו סכו"ם חדש, ובאמת שהצלתי את פיסת הבצל המקורמל האחרונה שניה לפני שהצלחות נלקחו מהשולחן. לא ממש נשאלנו אם סיימנו, וזה לא כ"כ היה משנה, כי מאחורי המלצרית המפנה עמדה מלצרית נוספת עם המנות העיקריות. אני מבינה שזו עסקית והרעיון הוא לתקתק, אבל זו המסעדה לא הייתה עמוסה (כאמור, בחצי תפוסה, והמגמה לאורך הארוחה הייתה התרוקנות), ואנחנו באמת אכלנים מהירים - הרגיש שהוקצבו לנו 7 דקות מטכ"ליות לאכילת הראשונות. 

 

 פפראדלה ראגו טלה - ירקות שורש, עגבניות, שום, נענע, צ'ילי וריקוטה פרסקה (76): זו הייתה המנה של בן הזוג, שביקש שהיא תצא ללא הצ'ילי ואכן כך היה. פסטה טריה שעשויה אל דנטה (אני מאד ביקורתית בנושא), ראגו עשיר מאד, וגוש של ריקוטה טובה שישבה מעל הכל ועורבבה לתוך הרוטב. מאד טעים.
 אניולוטי בעבודת יד - במילוי תרד, ריקוטה, גרידת לימון, אספרגוס, חמאה שרופה, מרווה ופרמזן (68): המנה שלי. הפסטה שוב הייתה טובה מאד, המילוי היה מצוין אם כי גרידת הלימון לא הורגשה, והחמאה השרופה הוסיפה טעמים מקורמלים. הוזהרתי מראש שמדובר במנה קטנה - הגיעו משהו כמו 5-6 יחידות של אניולטי. יכול מאד להיות שאם היו יותר - היה מתחיל לשעמם. עם זאת, יצאתי רעבה למדי.

בתפריט הקינוחים לא מצאנו שום דבר שהתחשק והחלטנו להמשיך לקינוח במקום אחר (ושוב, בקושי הספקנו לעיין בו לפני שנשאלנו אם נרצה משהו. הפעם ידענו להימנע מנאום נוסף של המלצרית, לא שאלנו שאלות והמשכנו להסתכל לבד).

ולסיכום, באמת שהיה טעים. אבל מה - עזבנו את המסעדה אולי 40 דקות אחרי שהתיישבנו. התחושה הכללית שקיבלנו לאורך הארוחה הייתה שהזמן מאד דוחק, ושקצת מנסים להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר. כנראה שאם היינו יוצאים לאכול באמצע יום עבודה הזריזות הייתה במקום, אבל זה בכל זאת יום חופש... בסופו של דבר יצאנו מאוכזבים מהחוויה, ומאד בספק אם נחזור.

לקינוח אגב, המשכנו ברגל לקונדיטוריה של דלאל בנווה צדק. קרואסון שוקולד (15) היה קר, לא כ"כ טרי ודי מאכזב; לעומתו, טארט לימון (28) היה ממש מוצלח, וכן - גם משביע