לכבוד יום הולדתו של בן הזוג החלטנו לפנק את עצמנו במסעדה שווה ואף מפונפנת (בד"כ אנחנו נוטים מאד למסעדות ה-mid range למיניהן), ולאחר דיונים רבים ועיונים במגוון תפריטים ברשת הוחלט ללכת להרברט סמואל. לא אהבתי שלא מציינים באתר את המחירים, אבל בהתחשב בכך שעד לא מזמן לא היה בכלל תפריט, כנראה שגם זו התקדמות..
יין - או בעצם לא - מאחר שרק אני שותה יין ולאור מחירי היין המופקעים בכוסות (מצטערת, תמחור של קרוב ל-50 שקלים לאופציה הכי זולה לא נראה לי סביר, ההבנה המינימלית מינוס שלי ביין לא מצדיקה בעיני תשלום כזה גם אם מדובר ביין איכותי יותר מהרגיל) שתינו שתיה קלה בלבד. לחם (20) - הגיעה סלסלה שכללה שתי פרוסות של לחם שאור עם דבלים, שתי לחמניות אניס עם צימוקים ובגטון שחום אחד. הלחמים היו מצוינים (אפילו לחמניית האניס הייתה חביבה, ואנחנו די מתעבים אניס בד"כ), וללא ספק שיחקו תפקיד חשוב בריפוד הקיבה. למרבה הצער נשנשנו אותם במרץ סביב תחילת הארוחה ולא נותרו לניגוב בהמשך. עגבניות "הרברט סמואל" (58) - לא היה ניתן להימנע מהסלט המפורסם, ובמיוחד לחובבי עגבניות שכמונו. לאור מידת ההיכרות של הקוראים איתו אמנע מלפרט את הידוע כבר. הסלט היה אכן מוצלח מאד, הרבה יותר מגרסה שלו שאכלנו פעם בטפאס אחד העם. עם זאת, האם כמה חתיכות של עגביות, עם מספר פירורי גבינה וחלמון ראויים לתמחור של 58 שקלים? אני בספק.
לעיקריות:
תפוח אדמה - ניוקי, כמהין, ערמונים ואפונה (88) - זו הייתה המנה של בן הזוג. מנה סבירה בגודלה של ניוקי מוצלחים מאד עם רוטב חמאתי עם טעמי כמהין עדינים (שמן?) וגרגרי אפונה. לפחות מרחוק לא חזיתי בערמונים. מה שטעמתי היה לי טעים, וגם הוא בסה"כ נהנה. סקאלופ - ריזוטו שחור וקרם שום ירוק (112) - המנה שלי. מנה יפה אך קטנה למדי, שכללה שלושה סקאלופס צרובים, גבעה של ריזוטו שחור ומתחתיה את קרם השום שהיה ירוק זוהר למדי (המשחק בין הצבעים נמשך לאורך האכילה וככל שהתקדמתי הצלחת קיבלה לוק של ציור בצבעי אצבעות של ילדים - מגניב למדי). מה חבל שמעל פוזרו מגוון עלי מיקרו מעצבנים שהיה צריך להיפטר מהם לפני שהתאפשר באמת לאכול בהנאה. בסה"כ היה טעים מאד - אני לא מבינה גדולה בפירות ים אבל הסקאלופס היו טעימים ולא צמיגיים בעליל, והריזוטו היה מלווה ראוי. הערה אחת היא שהריזוטו היה חרפרף משהו, אישית אני מסתדרת (לאחרונה יותר מבעבר) אבל חבל שהמלצרית לא ציינה זאת.
לקינוח: אנחנו בד"כ לא מזמינים קינוחים במסעדות (מטעמי דיאטה בעיקר), אבל בהינתן חגיגת יום הולדת ולאור זאת שרצינו להאריך קצת את הערב - החלטנו כן להזמין קינוח. תפריט הקינוחים מאד לא מפורט מה שהצריך שאיבת הסברים מהמלצרית. קינוחים ששמענו עליהם בעבר וחשבנו לנסות כמו עוגת גבינה לואי ה-14 או הנמסיס היו חסרים, והאמת ששום אופציה מהתפריט לא נשמעה מאד מרגשת. חיבתנו לפיסטוקים הובילה בסופו של דבר להזמנת
הבית של פיסטוק (45) - תפריט הקינוחים לא נמצא באתר ואני לא זוכרת כיצד המנה תוארה בתפריט. בגדול מגיעים על קרם ונילי שאופיו לא היה ברור לי שלושה כדורי קדאיף שלתוכם הומסה חמאת פיסטוק, ביניהם סלטון של מה שתואר בתפריט כ"פירות טרופיים" והתגלה בפועל כהמון מלון וטיפה אננס (שזוהה לפי הצבע ולא לפי הטעם שנעדר) וקאנל של גלידת פיסטוק. הקינוח הוגש עם כפות (טרנד ארור) והיה מאד קשה לאכילה - נסו אתם לשבור כדורי קדאיף דחוסים באמצעות כף. למרות הפוטנציאל מבחינת מרקמים, הקינוח התגלה כלא מאוזן ולא מעניין. הכדורים היו יבשושיים ואכילתם הייתה מייגעת, הגלידה הייתה בינונית ונעדרת טעם פיסטוק כמעט לחלוטין, והסלטון היה כאמור בעיקר מלון חתוך לקוביות פצפוניות. לא נהננו.
השירות: היה בסה"כ בסדר, אם כי זכינו במלצרית מגושמת מעט שבמהלך הערב הצליחה להפיל מגש של כ-10 כוסות למברוסקו על שולחן גדול שכן, ושלא הייתה רחוקה מלדחוף לי מזלג לעין בעת העריכה לעיקריות (למזלג ולעין שלום). היכולת לקבל ממנה אינפורמציה על המנות הייתה בסה"כ בסדר, אם כי התלהבותה מקינוח הפיסטוק התגלתה כלא לגיטימית. את הקינוח עצמו אגב, הגיש לנו מלצר אחר שניסה בכל מאודו (אך בחוסר הצלחה משווע) לזמר את השיר תוך כדי. הזוי.
יחד עם שתיה קלה החשבון הסתכם בכ-360 ש"ח (כאמור על לחם, ראשונה אחת, שתי עיקריות מהזולות בתפריט וקינוח - ללא יין). למרות שבסה"כ היה טעים, יצאנו די מאוכזבים; ולמרות שכנראה שהחשבון שלנו היה הנמוך ביותר במסעדה באותו הערב - לתחושתנו המקום לא מצטיין בתחום ה-value for money. ספק רב אם נשוב.