פעם רביעית במסעדת מישלן ואם בפעמים הקודמות מצאנו את עצמנו יוצאים עם תחושת פספוס וארנק קל יותר, הפעם זו הייתה אכזבה נוראית. יכול להיות שאיננו מבינים באוכל עילי, ייתכן ובלוטות הטעם של מבקרי מישלן נמצאות בשיא ההתפתחות האבוליציונית, אבל זו פעם ראשונה שיצאנו עם תחושה של "עבודה בעיניים" כמו שקוראים לה מרבית המגיבים בכתבות של שגיא קופר או אבי אפרתי.
יום הולדת לאישתי, ההזמנה בוצעה כחודש לפני. באיחור אופנתי של כחצי שעה נכנסנו למסעדה. המסעדה עצמה נמצאת במוזיאון הגוגנהיים, את פסלי הכלב והעכביש המורסמים עברנו פעמיים עד שמצאנו את הכניסה. אנשי צוות בחליפות פוגשים את הסועדים בכניסה ומיד נותנים להתרשם ממקרר היינות הענק בצורת קיר מעוגל שניצב בכניסה. לאחר מסירת הבגדים העליוניים הובלנו אל המטבח הפתוח ובו אחד השפים (אין שם טבחים, כולם שפים, נו שויין) לוקח אותנו לסיור במטבח עם הסברים על חומרי הגלם, החזון וצורת העבודה במטבח. התרשמנו.
לאחר מכן הובלנו להיכל ההסעדה. נכנסנו לאולם רחב ידיים עם שולחנות עגולים גדולים וחלונות רחבים שמהם נשקף נוף לרחבת המוזיאון ולגשר מעל הנהר. עיצוב הפנים של המסעדה גרם להרמת גבה, המיקום של המסעדה פיתח ציפיה ליישור קו עם המוזיאון, עם אומנות העכשיוית, עיצוב מתוחכם או משהו דומה. ב-NERUA הלכו על פשטות ומינימליזם. כמה? עד הסוף. קירות המסעדה לבנים חלקים ללא זכר לציור, קישקוש אומנותי או משהו בסגנון, פשוט קירות לבנים עם שקעי חשמל בגובה הברך. המפות על השולחן היו עבות ואיכותיות והתחרו בלובן שלהן עם צבע הקירות מסביב. הכלים יוקרתיי ומבריקים. הכל תואם את מעמד המסעדה ואת המחירים שהיא גובה.
ניגשנו לאוכל. המנות שהוזמנו: PRAWN עם פרחי צוקיני (33 יורו) ושעועית לבנה עם בשר שליו וצ'וריסו (18 יורו) לראשונות, וכבד אווז עם ארטישוק (35 יורו) ושקדי עגל עם חסה וצנונית (28 יורו) לעיקריות.
PRAWN עם פרחי צוקיני – החסילון היה מאיכות טובה, בושל כנראה בסו ויד והיה במרקם מושלם. פרחי הצוקיני איכזבו, היו סתמיים ולא השתלבו עם החסילון.
שעועית – שעועית שבושלה היטב מבחינת המרקם, אך הייתה פשוט שעועית. בשר השליו היה עדין בטעמיו עד כדי חוסר טעם, את הצ'וריסו לא זיהיתי במנה (אולי אתם תצליחו). אכזבה.
כבד אווז – שוב אותו סיפור, חומר גלם מאיכות מעולה, דרגת עשיה מושלמת וזהו. הארטישוק חיוור, ולא נראה טוב בצלחת, לא משתלב עם הכבד.
שקדי עגל – המנה היחידה בינתיים שאיכשהו ה לא הייתה מאכזבת. כמובן שהשקדים היו מאיכות מעולה, הצנון והחסה לא הוסיפו הרבה, אבל הרוטב בתחתית השתלב היטב והיה די טעים.
קינוחים:
קינוח אגס בשלוש צורות וקינוח דלעת (12 יורו כל אחד). כאן כבר היה סיפור אחר. שני הקינוחים היו בהחלט לטעמינו, היו שם טעמים חדשים ומפתיעים, משחק נהדר של מרקמים ושילוב טעמים מנוגדים כגון מתוק-חמוץ. קינוחים ראויים בהחלט.
קינוח אגס בשלוש צורות וקינוח דלעת (12 יורו כל אחד). כאן כבר היה סיפור אחר. שני הקינוחים היו בהחלט לטעמינו, היו שם טעמים חדשים ומפתיעים, משחק נהדר של מרקמים ושילוב טעמים מנוגדים כגון מתוק-חמוץ. קינוחים ראויים בהחלט.
הארוחה לוותה במספר מתאבנים, מרענני חך וקומפלימנטים מהשף. כולם נעו על סקלה בין מוזר למזעזע, אבל אחד מהם היה על גבול הביזר – ציר כלשהו ובו כופתאות עגולות במרקם של ניוקי נימוח ובטעם מרוכז של בצל מבושל, טעמנו, עשינו פרצוף WTF, טעמנו שוב (אולי לא הבנו את כוונת השף) והזזנו הצידה (אנחנו אוהבים בצל חי, מטוגן, צלוי, במרק, אבל זה היה מבחיל).
220 יורו כולל שתי כוסות שמפניה (מותג שלא מוכר לי) ושתי כוסות יין לבן מקומי לזוג. סתמי, מיותר, מאכזב.
220 יור עלתה לנו התובנה שאנחנו עם מישלן גמרנו.
