באירוע נדיר הבחור לקח יום חופש והצטרף אלי ליום כייף בירושלים.  התיכנון המקורי היה לפזר את הטף  למסגרות ולהגיע לעיר מוקדם  לטובת ארוחת בוקר זריזה ואחריה סיור סאגוואי ב- 10. בפועל אלוהי התחבורה היו נגדנו  והיו פקקים מטורפים  בדרך,  כך שנאלצנו לעצור לאכול משהו זריז בתחנת  דלק בדרך והגענו בקושי לסיור עצמו (שהוא אגב מומלץ וכייפי מאוד -  חברת SMART TOUR,  היינו בטיילת ארמון הנציב).

אחרי הסיור נסענו לשוק  וחנינו בחניון התת קרקעי,  וצעדנו בניחותא למחניודה. 
אולי התקלקלתי,  אבל המסעדה הרגישה כמו נסיון נואש אחד גדול לייצר רטרו -  שיק ממש בכוח. החל מתפריט היין שכתוב במחברת מיושנת  בעיפרון,  מגבות המטבח על תקן מפיות  ועוד. אישית -  זה לא מדבר אלי,  זה לא חמוד או מגניב וזה בעיקר הרגיש לי מאוד מתאמץ ומאולץ. השירות היה אחלה,  המוסיקה קצת רועשת לטעמי.
לפתיחה קיבלנו לחם  שהיה חביב אבל הרגיש תעשייתי -  כאילו לקחו  2 פרוסות של לחם  דגנים  משקית ושמו בשקית נייר ממותגת,  ועם הלחם הגיעה פנכה קטנה של טחינה שהיתה טעימה אבל קצת אנמית  ופשוטה לטעמי,  אם כי הבחור אהב.

לראשונות  הזמנתי כמובן את הפולנטה עם הפטריות והאספרגוס-  מנה מצויינת וטעימה,  הייתי שמחה אם היתה קצת יותר גדולה.
הבחור הזמין קרפצ'יו  דג כלשהו  והיה מרוצה מאוד.
ביקשתי מהמלצרית טעימה של "הפירה הטוב בעולם"  והיא הביאה לי בשמחה - הוא באמת נורא נורא טעים,  אבל אין בו משהו מסעיר או ייחודי. ביצוע מצויין לפירה (וטרם טעמתי את הפירה של רובושון...).

לעיקריות  הלכתי על פסטת חורף עם ירוקים ברוטב חמאה לימוני - מנה טובה ונדיבה,  הלימון  לפעמים היה מאוזן ולפעמים השתלט,  תלוי באזור בצלחת.   הבחור לקח  משהו עם טלה שהיה מצויין,  ההערה היחידה שלו היתה על תפוח האדמה האימתני  שנח במרכז הצלחת, שהיה תפל ברובו כיוון שהתיבול לא חדר אליו  ולכן היה משעמם. קרם החצילים בתחתית הצלחת היה מעולה לדבריו.

קינחנו  ב"כיפת ברזל" -  קינוח שוקולדי שהיה מאוד כייפי  ומעניין ולהפתעתי לא כבד או מתוק כפי שחששתי. 

כמו שמישהו פה כתב לי -  כשמגלחים את השטויות מסביב, יש שם אוכל טוב בסך הכל.   מצד שני,  לא קיבלתי חשק היסטרי לחזור לפחות עד שיהיה שינוי בתפריט.