אני מניח שהג׳יפי מכיר בעל פה את הכתובת הזו, בלעדיה אי אפשר להגיע לסופר חומוסיה הזו, המככבת כבר שנים רבות.

הבוקר, לאחר שסיימתי ענייני הבשר לשבת, אמרתי לעצמי: לך לעלי קרוואן לאכול מנת מסבחה בטרם תדרים למיתר.

כשחילקתי שולחן עם שלושה זרים, בחדר הצפוף וערכת ההזמנה הובאה חיש מהר: צלחת עמוקה של דייסה חמה, 2 פיתות מהזן

הדק והלא ספוגי, פלחי בצל ומי פלפל חריף ולימון וגם קוקה קולה

או אז נזרקתי בעיני רוחי להיות מבקר המסעדות של סן פלגרינו. אתם יודעים שכל אורח חוצני מובל לפה כשהוא מועמס בסופרלטיבים

הכי הכי על החומוס כמאכל הלאומי, הטוטאלי, המשביע והמענג. ביתר שאת אל המקדש הזה שלפתחו מצטופפים מכל קצות העיר.

אז יושב לו המבקר החוצן הזה, מתבונן בצלחת העמוקה עם הדייסה והשמן הירקרק, שתי הפיתות והבצל והמים החריפים הללו ותוהה

מה עכשיו?

ראיתי ועשיתי את מה שצריך, משתמש בקרעי פיתות, במזלג (לאכול דייסה חמימה במזלג?). טעים. בעצם, לא נורא. עוד ביס

עדיין טעים, לוגם קצת קולה כדי לרומם את רוחי בעזרת המוכר.  

בביס השלישי כבר רציתי שדי לי, הבנתי את הפרינציפ. הצלחת העמוקה מידי, המנה גדולה מידי, הביסים הבאים כל כך דומים, הבצל

לא עוזר לגוון את הטעמים שבפה. כמו בן של פולניה לא הותרתי בצלחת פרור. נעזרתי בשיחה מעניינת עם זר שישב לשולחן

וקיבל ערכה מיד כשנכנס לטכס יום השישי, כדבריו.

אצל עלי קרוואן אכלתי אולי פעם אחת לפני שנים הרבה ולא יספתי. הבוקר הבנתי מדוע.

חברים, אני אומר לכם, כמבקר מסעדות של סן פלגרינו, אין סיכוי שאגיע שוב לארצכם אם בדולפין 1 יפו נמצאת פסגת הקולינריה שלכם.

הערות אגב: שירות יעיל וחברי, מחיר מצחיק לארוחת בוקר התקועה בבטני עד לרגע זה, שרותים מצוחצחים, חנייה חופשית על המדרכה

בינות ל 4x4 וגם רואים מהרחוב קצת קצת ים.