רצינו דלידה של שעת השמחה אבל היה דחוס עד אפס. כפיצוי קיבלנו שובר למשקה לפעם הבאה.
צעדנו ברחובות המהבילים בואכה בית רומנו הזכור לנו מתקופות קדמוניות כמקור לביגוד הכי זול שיש.
צריך עין קצת מדמיינת כדי לראות את המבנה הזה הופך לפסאג׳ כמו אלו שחודשו לתפאורה בפריס. אך בינתיים
עד שתקום לתחייה תחנת אלנבי, המקום עלוב עלוב וכך גם המרחב בו שוכנת רומנו. בפנים, שם ישבנו לקורו
המשובב של המזגן, אוסף אקלקטי סתמי של ריהוט, צפוף וכך גם במרפסת המקורה שבה מתבשלים באוויר
המאווררים השותים והשותות.
ישבנו על הבר וחבריו בידידות לשני הברמנים ששירתו אותנו ביעילות רבה. שוחחתי גם עם אנשי התדר שלהם
שותפות, כנראה, במיזם שיהיה אשר יהיה כי באנו בשביל האוכל. בעיקר.
שבע בערב, שעת הפתיחה וכל התפריט היה זמין. טעמנו:
מהתפריט של יום חמישי 6/8/15
פוקאצ׳ה עטופה בירקות שדה ושמן זית. צלחת קצף עגבניות ובחוג בלי דת - דקיקה וטעימה ברמת קרקר בחלקה הדק.
לא הובחנה עטיפת ירקות אבל. מטבל העגבניות היה שיחוק בו ניכרים כשרונו וחיבתו של שני לפרי הזה.
במיה מדוייקת בנומוסותה בפרסום עגבניות שלא ממש טעמתי מחמת הריריות שאיני אוהב. דווח כי המנה הכילה
במיה קטנטנה שהוגשה בפינכה עם רוטב עגבניות, ביצה מגוררת וסחוג. המנה מנחמת, מוגשת חמימה, הביצה מרגיעה
את החריפות. היא נאה בהגשה. אין בה את הריריות וטעמה של הבמייה מורגשת. לאוהבי הבמייה - לרוץ.
שקית צ׳יפס בא עם מיונז ורוטב שחלות עגבניות. מעולה שהגיע ללא הרוטב. ביקשתי וקיבלנו תוספת של מיונז.
טרטר לוקוס מסוחרר בסלט ערבי. מסוחרר? פיסות הדג עורבבו בסלט ירקות חתוכים דק דק ומתובלים היטב על יוגורט ואולי קצת טחינה. בכל מקרה זו מנה מצויינת ומתאימה לימי הקיץ הישראלי.
תוך כדי שתינו פלגרינו מתוגבר בהמוני קוביות קרח.
בחמדנות בלתי מוסברת אכלנו את שלושת מנות הקינוח:
טטאמי ביסקוויט קייק, בליני כנאפה ג׳יבנה מוברחת מהשטחים וגם מרמלדה של מלון וקרם פרש.
אהבתי את כולן ויותר מכל את הבליני שבשבילי הם לא יותר מאשר פנקייק.
והסיכום: התפריט מלא מנות שהן פרי יצירתו של המשורר אייל שני. זו תהיה הסיבה, כנראה, לכך שהסקרנות
תגבר על הדחייה מהג׳יפה המופגנת מכל הדרך ועד למקום הזה.