פתאום קם אדם ומחליט שהוא פותח מסעדה.
רק שאין לו כסף לשכור מבנה, אז הוא שוכר מסעדה סינית שנסגרה, במבנה טרומי צמוד למכבסה.
ואין לו כסף לשפץ את המבנה, אז הוא אומר לעצמו שעיטורים סינים על הקירות של מסעדה ערבית, זה דווקא רעיון מאד יצירתי.
ואין לו כסף להדפיס תפריטים, אז הוא קונה שקפים, ונייר A4 צהוב, ומבקש משרה'לה מהמזכירות שתשאיל לו את מכשיר הלמינציה שלה.
גם אין לו כסף למחשב ותוכנת ניהול מסעדות, אז הוא מדפיס לו בונים, ומחשב כל חשבון במחשבון ישן שמצא בבוידם.
כל זה לא היה מפריע לי בכלל אם האוכל היה טעים, או סביר, או אפילו רק אכיל.

למעשה כשניסיתי לחשוב, מתי אכלתי במקום כל כך לא מוצלח, ההשוואה היחידה שעלתה לי בראש היתה חדר האוכל בבית החולים תל השומר, רק ששם ארוחה עולה לי 3 שקלים, וגם מזה אני מנסה להמנע ככל האפשר.

אכלנו קבבים שהיו יבשים לגמרי, והגיעו בתוספת מגדרה ללא טעם (50) וממולאים שהיו לא אכילים (50). השניצל היה המנה הסבירה היחידה בארוחה, רק שהגיע עם הציפס הגרוע ביותר שטעמתי, ועם קטשופ, שכשיגדל יעשה עבודת שורשים מקיפה כדי לגלות איך הגיע מהמפרץ הפרסי לאשדות יעקב מאוחד.
על חשבון הבית הגיעו שתי פיתות עם כמה סלטים שלא ראויים להתיחסות.
כשביקשנו קנקן מים, נענינו שיש רק מים מינרלים (בניגוד לחוק) אחרי התעקשות קלה קיבלנו קנקן מים קרים.

המלצר, שכנראה היה בעל הבית, התרוצץ בין השולחנות המלאים צולחי כנרת מורעבים, בלי הצלחה יתרה. חישוב החשבון בעזרת מחשבון התגלה כמשימה מאתגרת במיוחד, ועיכבה אותו ממתן שירות.

בקיצור, לאנשי האמלק. מסעדה מהזן הנחות ביותר, כמה חבל שהתלבטנו בין טאנטי באצ'י בדרך הביתה, או ג'מילה כאן ועכשיו, ובחרנו ג'מילה. (הצולחות הצעירות היו ממש רעבות ורצו בשר).