דיסקליימר: לטוטו לא הגעתי רעבה. אני יודעת שזה בעייתי, בהתחשב בעובדה שאני כותבת ביקורת על מסעדה, והפעילות העיקרית במסעדה היא אכילה. מצד שני, אם גמעתי בשקיקה את המנה הראשונה ואת הקינוח (את העיקרית באופן חלקי), כנראה שזה מעיד על כך שהיה טעים. ואכן, בטוטו היה טעים, אין על כך שום ספק. איכות חומרי הגלם? לעילא ולעילא. האווירה? יוקרתית. המחיר? חכו לסוף הפוסט.
לטוטו כמעט הגענו באוגוסט האחרון, לחגיגות יום ההולדת שלי. כבר הרבה זמן שרציתי לסעוד שם, כנראה שזרקתי מילה פה ומילה שם לעידן, והוא הבין את הרמז הדק. רגע לפני שהוא הזמין לנו מקום, הוא התחיל לחפור קצת בביקורות באינטרנט, והביקורות הללו לא היו מזהירות. טוטו הוקמה בשנת 2005 ע"י רועי קפלן, כאשר השף הראשון שלה היה מנה שטרום. ירון שלו החליף אותו לאחר שנה, ונשאר למשך שבע השנים הבאות. במאי 2014 שלו עזב את טוטו, ביולי 2014 הגיע מושיק רוט להחליפו, זכה לביקורת איומה משגיא כהן ב"הארץ", עזב לאחר חמישה חודשים בלבד, ושלו חזר בדצמבר 2014 למסעדה. האם טוטו חזרה להיות טוטו מאז? לא ברור. השורה התחתונה הייתה שאת יום ההולדת שלי חגגנו בהוטל מונטיפיורי, ולא הצטערנו על כך לרגע. כששני אירועים משמחים הגיעו למחוזותינו (מצד אחד, אורנית מתחילה עבודה חדשה, ומהצד השני, אבא היקר עוזב את תפקידו כמנהל מיון בלינסון לאחר 26 שנים), זו הייתה סיבה למסיבה. איך חוגגים בבית משפחת רוטנברג? יוצאים לאכול. עידן קצת גלגל עיניים, ולי נשאר רק להתרווח בכיסא ולקוות לטוב – אחרי הכל, הביקורת האמיתית כאן היא לא שלי ולא של עידן – היא של אבא, או ד"ר רוטנברג, בשבילכם.
הגענו לטוטו מעט אחרי שעת הפתיחה ביום שבת, קרוב ל- 12:15. המסעדה עדיין הייתה ריקה (דבר שהשתנה מהר מאוד, חשוב לציין), וקיבלנו שירות מהיר ואיכותי. הונחו מולנו התפריט הרגיל, תפריט העסקית ותפריט האלכוהול. היה ברור לכולנו שההזמנות יהיו אך ורק מתפריט העסקית. טרם ההזמנה, ביקשנו קנקן מים וקיבלנו קנקן מים מכובד ושלוש כוסות מלאות בקרח ומלפפון (גיוון מלימון, כי הרי תמיד רציתם לשתות מים בטעם מלפפון). המלצרית מזגה לנו את המים באדיבות, וגם מילאה לנו את הכוסות בכל פעם שחזרה לשולחן ושמה לב שהן התרוקנו. הזמנו שלושה קוקטיילים (אחד במסגרת העסקית) ומנה ראשונה ועיקרית לכל אחד מאתנו.
אבא שלי התחיל לנוע בכיסא שלו באי נוחות (זה אפקט חוזר עם אבא, אין הסכמה בינו לבין הכיסאות במסעדה) ושאל את עידן אם הוא לא חושב שהמוסיקה חזקה מדי. הוא צדק – הייתה אמנם מוסיקת אווירה, אבל היא הייתה דומיננטית מהרגיל, ולא אפשרה לשיחה בטונים רגילים להתנהל, מבלי לצעוק. הוא ביקש מהמלצרית שהמוסיקה תוחלש, ואני כבר ראיתי איך אנחנו עומדים ליפול עם טוטו, כשהאשמה הולכת ליפול עליי (אלא מה).
אבל אז התחיל להגיע האוכל לשולחן.
מנת לחם של "אדון שיפון" הגיעה, כאשר לצדה מנת פתיחה של שעועית לימה לבנה, מטבל עגבניות עם שמן זית וזיתים נהדרים שעשויים במקום. הלחם היה חם וטעים, הזיתים הירוקים היו להיט ומטבל השעועית היה סתמי. סלסלת הלחם הסתיימה במהירות שבה הגיעה, ובקשת תוספת הגיעה בזריזות גם היא. אבא נהנה מאוד מהלחם – וכך גם אני. אפשר לנשום לרווחה – ייתכן ולא יזרקו עליי עגבניות בסיום הארוחה.
הגיעו המנות הראשונות לשולחן – חציל שרוף באש גלויה עבור אבא, סלט קלמארי קר, עם עגבניות, בצלים בגריל וגרגרי חומוס בולגרי לעידן, ועבורי טרטר דג ים עם בצל ירוק, חזרת טרייה, סויה לבנה וכמהין. כאשר שאלתי את המלצרית מבעוד מועד האם ניתן להוציא את החזרת מהמנה, בתגובה לשאלתה האם יש מרכיבים ספציפיים שאנחנו לא מעוניינים בהם, היא אמרה שלא. אז מדוע שאלת? תהיתי. לא נורא, החזרת הטרייה לא הורגשה, והמנה הייתה טובה מאוד – הטרטר שחה ברוטב מיוחד בניחוח המזרח הרחוק, שהיווה מצע מצוין לספיגה עם הלחם שקיבלנו. לא היה צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שגם המנה שאבא קיבל הייתה מוצלחת, כיוון שראיתי לבד איך הוא עט עליה. חציל זה אמנם ממש לא ה- cup of tea שלי, אבל כאדם שאוהב חצילים ומזמין מנות פתיחה של חציל לרוב, אבא שלי הגדיר את החציל של טוטו כחציל מצוין. גם המנה של עידן לא נפלה באיכות והייתה מצוינת – הסלט היה קריר, פיקנטי וכיפי, הקלמארי היה טרי ולעיס באופן נהדר, ובאופן כללי הורגשה השקעה במנה, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
בשלב הזה, לאחר מנה ראשונה ומספר פרוסות לחם, הרגשתי שהבטן שלי יוצאת כנגדי וטוענת שאכלתי יותר מדי. הבטן שלי צדקה. עם זאת, לא התייאשתי והתקדמתי לכיוון המנה העיקרית. עידן הזמין את צלע החזיר בקרמל ותבלון תאילנדי, מנה ששמתי עליה עין מאז שהזמנו מקום למסעדה. ידעתי שאין סיכוי שאתמודד איתה, ולכן הזמנתי את מנת הסלמון בקרם אפונה ופונדו בצלים. אבא הלך על בטוח והזמין פרגיות. אמנם פרגיות חרוכות בסויה בהירה, ברוקומיני וקריספי שום, אבל פרגיות. גם כאן כמו בראשונות, האוכל היה נהדר, כאשר הצלע של עידן גנבה את ההצגה מכל שאר המנות, כי היא באמת הייתה משהו מיוחד – בשרית, מתוקה ועסיסית. גם מבחינת הכמות, הייתה כאן מנה מספקת ביותר (אזכיר שהיינו בטראומה מפאסטל בראונד טייבלס). הסלמון שלי היה עשוי כהלכה, והיה טעים, אם כי עדיין מדובר בסלמון – לא חשתי בוירטואוזיות מיוחדת של השף. גם הפרגיות היו טעימות, מצד שני, כמה כבר אפשר לפשל בהכנת פרגית במסעדת שף מקצועית?
קינחנו במוס ולרונה וניו יורק צ'יז קייק – המוס היה דחוס וכבד, אך שוקולדי מאוד. עידן נהנה ממנו, אני פחות. הניו יורק צ'יז קייק הייתה קלילה באופן שאינו מזכיר ניו יורק צ'יז קייק כפי שהיא אמורה להיות. ישנה ניו יורק צ'יז קייק אחת שאני ועידן זוכרים, דווקא לא ממסעדה אלא בהכנה ביתית, של חבר משפחה, בוגר ה"קורדון בלו", שהטריפה לשנינו את החושים באופן כזה שאני תמיד חשה צורך עז לנסות ולשחזר את הטעם שלה. המציאות טופחת על פניי בכל פעם מחדש ומוכיחה לי שקשה מאוד לשחזר הצלחה, אבל זה לא מונע ממני לנסות. במדד מסעדות עילית, הקינוחים של טוטו לא מתעלים לרמה הרצויה, וחבל.
כשסיימנו את הארוחה, אבא אמר את משפטו האלמותי: "אפשר להפוך את טוטו למסעדה קבועה", ואז ידעתי שהוא באמת נהנה מהארוחה. לצערי, באותו הרגע הגיע החשבון, התרוממה גבה, והבנתי שהיה נחמד וטעים בטוטו, אבל שאנחנו נדרשים לשלם כמעט 700 ₪, לא כולל טיפ. האם הארוחה הזאת באמת הייתה שווה את המחיר? אני לא בטוחה. העניין הוא שלפעמים צריך יותר מאשר אוכל טוב בשביל להרשים אותי, ולפעמים הכל קשור בטיימינג. הגעתי לטוטו לא רעבה, יצאתי ממנה על סף בחילה, וסיימתי בשנת צהריים מתוקה. האם טוטו חזרה להיות טוטו? כנראה שכן, ברמה מסוימת; עדיין מדובר במסעדה עילית. מצד שני, היא אכן מעט קלישאתית ביחס לז'אנר, אבל אני לא בטוחה עד כמה זה דבר רע. כנראה שתצטרכו לשפוט בעצמכם.