אני אוהבת את מסה של אביב משה. למה? כי אני יודעת בדיוק איזה מנות אני אקבל, ובאיזה איכות הן יהיו. אין כאן הפתעה גדולה, מקסימום גיוון בתפריט יניב מנה מוצלחת יותר או פחות. הפעם הראשונה שהייתי במסה הייתה ביום ההולדת 28 שלי, ידיד שלי (ייקרא מעתה והלאה: פלג) לקח אותי לשם לארוחת ערב שהייתה התגשמות כל חלומותיי (עד שהגעתי לכתית), ומאז היא נהפכה לשם נרדף למסעדה איכותית.
שנינו אמנם הייטקיסטים, אבל בשביל לאכול ארוחת ערב טובה במסה צריך קצת למשכן כלייה, אז החלטנו להיפגש לעסקית צהריים. העסקית צהריים של מסה פשוטה וקלה להבנה - שני סוגי תפריטים, אחד זול יותר במחיר של 98 ש"ח לראשונה ועיקרית, והשני מעט יקר יותר אך כולל מגוון רחב יותר של מנות, במחיר של 128 ש"ח לראשונה ועיקרית. חלק מסוים מהמנות מתומחרות עם תוספת שנעות בין 10-30 ש"ח במסגרת העסקית.
אני קצת מרחמת על המלצריות במסה שנדרשות לשנן בעל פי את המרכיבים המדויקים של כל מנה ומנה, ואז נדרשות להגות זאת מול כל אחד מסועדי המסעדה. אוסיף ואומר שעבורי זה הרגיש מעט רובוטי. כל מנה ששקלנו או רצינו, המלצרית סיפרה לנו מה היא כוללת מלפנים ומאחור, כך שלא נותרו שום הפתעות למנה עצמה. אני מסכימה שיש מקרים בהם יש צורך לפרט, כגון אלרגנים למיניהם, אבל אם זוג סועדים יודע מה הוא מעוניין להזמין, והוא מכיר את המנה, למה להתחיל לעייף אותו בסיפור לפני השינה?
המנה האהובה והקבועה שלי היא פולנטה של תירס טרי, אספרגוס, קרוקט כמהין וביצה עלומה אך לשם שינוי החלטתי לגוון, ולקחתי עגבניות שטח צלויות עם פונדו גבינה ומוצרלה באפלו - וזו הייתה אחת הבחירות הטובות שעשיתי. המנה הזאת אולי נשמעת תמימה לחלוטין, אבל בשטח מדובר בעגבניות מסוגים שונים, חלקן צלויות וחלקן טריות, מוגשות על מצע של גבינה ספק כחולה ספק עיזים, אבל ללא טעם דומיננטי של גבינה כחולה, אלא טעם עדין ונפלא שהשתלב באופן מושלם עם כל המרכיבים. לצד העגבניות הונחו שלושה גושי מוצרלה בופאלו טריים ונאים עם זילוף בלסמי. זו הייתה מנה מושלמת מכל בחינה, והיא והלחם של מסה (עם שלושה מטבלים) עשו את העבודה. עשו את העבודה עד כדי כך ששבעתי טרם הגעת המנה העיקרית לשולחן, וקיוויתי שיהיה לי מקום חם בלב עבורה, אחרת פלג יסתכל עליי מוזר ויצעק עליי שאני מבזבזת אוכל שחיתות לשווא.
כנראה שהזיכרון של גיל 29 הוא לא הזיכרון של פעם, מכיוון ששכחתי לחלוטין שבשנה שעברה, באותה ארוחת עסקית צהריים, הזמנתי לעיקרית את מנת רצועות הפילה עם פטריות וקרם תפוח אדמה בבלסמי ערמונים. רציתי מאוד לגוון, אבל שכחתי ממנה, והזמנתי אותה שוב. זו מנה טובה וטעימה לכל הדעות, היא פשוט לא נוסקת מעלה. ככל שאני ממשיכה והולכת למסעדות גורמה, אני מבינה שרק "אוכל טעים" לא מספק אותי יותר. האוכל צריך להיות יצרי, תשוקתי, אנרגטי. אני צריכה להרגיש את מה שהשף רצה שארגיש. זה לא אומר שהאוכל במסה לא טוב - הוא מצוין. כשהולכים לאכול בה עסקית, זה משתלם עד כדי שזה ממש פשע לא לנסות את זה לפחות פעם אחת. אבל אחרי הפעם השלישית במסה, אני יכולה להגיד ש(ויסלח לי פלג)קצת מיציתי. מצד שני, אולי זה קשור לכך שאני אחרי מס' ימים רצופים של ארוחות גורמה וקצת יצא לי המיץ מלאכול במסעדה.
הקינוחים במסה הם שערורייה בפני עצמה. התמחור שלהם נע בין 49 ₪ ל- 74 (!) ₪ לקינוח הסרקוזי המפורסם. ובכל זאת, אנחנו כבר כאן, קשה שלא ליהנות. הזמנו לשנינו את קינוח פירות היער - צנצנת יפה הכוללת קינוח שכבות המורכב מפירות יער, מרנג מתפצח, עוגת בראוניז, תותים וקרם פטיסייר. מעל הכל מופיעים להם שני מקרוני פטל וכדור סורבה תות. המקרונים עצמם לוקים בחסר וקשים, לא כמו שמקרונים אמורים להיות - עדינים ונמסים בפה (ע"ע פושון שרונה). ובכל זאת, זה קינוח טעים ושילוב הטעמים גורם לחגיגה בפה. פלג התעקש שנזמין את הקינוח הספציפי הזה, ואני שאלתי: "מה, לא נגוון?" הוא חייך ואמר - "למה לגוון? החיים יפים כמו שהם". המשפט הזה מתאר בכמה מילים את מסה - המסעדה הזאת גורמת לך להרגיש שהחיים באמת יפים, והם אכן כאלה, עד שיוצאים בחזרה להמולת רחוב הארבעה והפקקים של מרכז תל אביב.
מוזמנים לבקר בפוסט המקורי בבלוג ולקרוא ביקורות על מסעדות נוספות :)
שנינו אמנם הייטקיסטים, אבל בשביל לאכול ארוחת ערב טובה במסה צריך קצת למשכן כלייה, אז החלטנו להיפגש לעסקית צהריים. העסקית צהריים של מסה פשוטה וקלה להבנה - שני סוגי תפריטים, אחד זול יותר במחיר של 98 ש"ח לראשונה ועיקרית, והשני מעט יקר יותר אך כולל מגוון רחב יותר של מנות, במחיר של 128 ש"ח לראשונה ועיקרית. חלק מסוים מהמנות מתומחרות עם תוספת שנעות בין 10-30 ש"ח במסגרת העסקית.
אני קצת מרחמת על המלצריות במסה שנדרשות לשנן בעל פי את המרכיבים המדויקים של כל מנה ומנה, ואז נדרשות להגות זאת מול כל אחד מסועדי המסעדה. אוסיף ואומר שעבורי זה הרגיש מעט רובוטי. כל מנה ששקלנו או רצינו, המלצרית סיפרה לנו מה היא כוללת מלפנים ומאחור, כך שלא נותרו שום הפתעות למנה עצמה. אני מסכימה שיש מקרים בהם יש צורך לפרט, כגון אלרגנים למיניהם, אבל אם זוג סועדים יודע מה הוא מעוניין להזמין, והוא מכיר את המנה, למה להתחיל לעייף אותו בסיפור לפני השינה?
המנה האהובה והקבועה שלי היא פולנטה של תירס טרי, אספרגוס, קרוקט כמהין וביצה עלומה אך לשם שינוי החלטתי לגוון, ולקחתי עגבניות שטח צלויות עם פונדו גבינה ומוצרלה באפלו - וזו הייתה אחת הבחירות הטובות שעשיתי. המנה הזאת אולי נשמעת תמימה לחלוטין, אבל בשטח מדובר בעגבניות מסוגים שונים, חלקן צלויות וחלקן טריות, מוגשות על מצע של גבינה ספק כחולה ספק עיזים, אבל ללא טעם דומיננטי של גבינה כחולה, אלא טעם עדין ונפלא שהשתלב באופן מושלם עם כל המרכיבים. לצד העגבניות הונחו שלושה גושי מוצרלה בופאלו טריים ונאים עם זילוף בלסמי. זו הייתה מנה מושלמת מכל בחינה, והיא והלחם של מסה (עם שלושה מטבלים) עשו את העבודה. עשו את העבודה עד כדי כך ששבעתי טרם הגעת המנה העיקרית לשולחן, וקיוויתי שיהיה לי מקום חם בלב עבורה, אחרת פלג יסתכל עליי מוזר ויצעק עליי שאני מבזבזת אוכל שחיתות לשווא.
כנראה שהזיכרון של גיל 29 הוא לא הזיכרון של פעם, מכיוון ששכחתי לחלוטין שבשנה שעברה, באותה ארוחת עסקית צהריים, הזמנתי לעיקרית את מנת רצועות הפילה עם פטריות וקרם תפוח אדמה בבלסמי ערמונים. רציתי מאוד לגוון, אבל שכחתי ממנה, והזמנתי אותה שוב. זו מנה טובה וטעימה לכל הדעות, היא פשוט לא נוסקת מעלה. ככל שאני ממשיכה והולכת למסעדות גורמה, אני מבינה שרק "אוכל טעים" לא מספק אותי יותר. האוכל צריך להיות יצרי, תשוקתי, אנרגטי. אני צריכה להרגיש את מה שהשף רצה שארגיש. זה לא אומר שהאוכל במסה לא טוב - הוא מצוין. כשהולכים לאכול בה עסקית, זה משתלם עד כדי שזה ממש פשע לא לנסות את זה לפחות פעם אחת. אבל אחרי הפעם השלישית במסה, אני יכולה להגיד ש(ויסלח לי פלג)קצת מיציתי. מצד שני, אולי זה קשור לכך שאני אחרי מס' ימים רצופים של ארוחות גורמה וקצת יצא לי המיץ מלאכול במסעדה.
הקינוחים במסה הם שערורייה בפני עצמה. התמחור שלהם נע בין 49 ₪ ל- 74 (!) ₪ לקינוח הסרקוזי המפורסם. ובכל זאת, אנחנו כבר כאן, קשה שלא ליהנות. הזמנו לשנינו את קינוח פירות היער - צנצנת יפה הכוללת קינוח שכבות המורכב מפירות יער, מרנג מתפצח, עוגת בראוניז, תותים וקרם פטיסייר. מעל הכל מופיעים להם שני מקרוני פטל וכדור סורבה תות. המקרונים עצמם לוקים בחסר וקשים, לא כמו שמקרונים אמורים להיות - עדינים ונמסים בפה (ע"ע פושון שרונה). ובכל זאת, זה קינוח טעים ושילוב הטעמים גורם לחגיגה בפה. פלג התעקש שנזמין את הקינוח הספציפי הזה, ואני שאלתי: "מה, לא נגוון?" הוא חייך ואמר - "למה לגוון? החיים יפים כמו שהם". המשפט הזה מתאר בכמה מילים את מסה - המסעדה הזאת גורמת לך להרגיש שהחיים באמת יפים, והם אכן כאלה, עד שיוצאים בחזרה להמולת רחוב הארבעה והפקקים של מרכז תל אביב.
מוזמנים לבקר בפוסט המקורי בבלוג ולקרוא ביקורות על מסעדות נוספות :)
