ארוחה קלילה באדורה החדשה, עם השף המבטיח אלי שטיין, חשפה לא מעט פוטנציאל ועניין. שימו לב אליו.
יש מסעדות שכנראה אף פעם לא יאכזבו. ארוחות בהן תמיד ינועו בין ה"טוב מאד" , דרך ה"סתם טעים" ועד לקצה הנמוך של הסקאלה שלהן: "אין טענות". מסעדות שבהן ידוע שגם ביום פחות טוב אין מילה רעה באמת להגיד עליהן. זה לא מעט. "אדורה" של אבי ביטון הייתה אחת כזו. ביסטרו מקסים עם פרשנות מרוקאית ים תיכונית שהחזיק מעמד המון המון זמן יחסית למסעדות תל אביב. ובצדק. ביטון יודע לבשל ועושה את זה עם הראש ועם הלב. הוא העמיד באדורה לפחות שתי מנות שנכנסו למיתולוגיה התל אביבית: פלאפל חצילים לראשונה וזאכר הל אספרסו לקינוח. מסוג המנות שידעת שתבוצענה בדיוק, אבל בדיוק, כפי שזכרת אותן. אדורה, אם כך, היה תמיד מקום שנשארה לו פינה חמה בלב כמעט אצל כל מי שאכל בו.
לאחרונה עזב ביטון את "אדורה" ולנעליים הגדולות למדי שלו נכנס אלי שטיין, גור שפים שכיהן בין השאר כסו שף ב"טאיזו". רבות דובר בכישרון של שטיין ובחיבור האישי שלו למטבח הים תיכוני. שטיין נראה תפור לאדורה ככפפה ליד, והארוחה שלפנינו, במסגרת מועדון פודי של המגזין "על השולחן" הוכיחה שיש מי שימשיך את דרכו של ביטון אם כי כמובן תוך מגע חותם אישי משלו. היה טעים בהחלט, גם במקומות שבהן יש צורך לשייף, אין טענות מהותיות. גם השירות נשאר מקסים ולבבי. כן, בדיוק כמו באדורה ההיא של ביטון...
לפתיחה מגיעה לשולחן צלחת לחם עם חמאה מתובלת בבצל מטוגן ואריסה חריפה בדיוק במידה. התפריט המחולק למנות ראשונות, ביניים ועיקריות איפשר בחירה בין מנה ראשונה או ביניים אחת, עיקרית אחת וקינוח. ראשונה הגיעה המנה הטובה של הערב: דג ים חרוך עם צ'אטני תבלינים צהוב, סחוג ירוק ובטטה לבנה צלויה (72 ש"ח בתפריט הערב). הדג, שכפי שהסבירה אחת מצבא המלצריות האדיבות שסבבו את השולחן, היה הפעם טונה אדומה. הטונה, בכמות נאה בהתייחס למנה ראשונה, נצרבה לדרגת הדיוק
האופטימלית שבין רייר למדיום רייר, כשהיא נחה על קוביות בטטה לבנה, שהזכירה משהו בין תפוח אדמה לארטישוק ירושלמי עם מעט מתיקות, מעודנת פי כמה וכמה מאחותה הכתומה בעלת המתיקות האגרסיבית המשתלטת. סחוג ירוק ושליכטה נדיבה של שמנת חמוצה היו לצידם, והכף שלקחה אל הפה ביס מכולם יחד בישרה הרמוניה נהדרת. צ'אטני התבלינים הגרגירי לא כל כך התחבר לשאר הרכיבים. אולי כדאי היה לטחון ולסנן אותו שוב. בכל מקרה הוא לא היה רע כשלעצמו ולא באמת הוריד מאיכותה של המנה. עיקרית: תבשיל דגים ושעועיות רכות, שמן צ'ילי אדום וחלה קלוייה עם שום (93 בתפריט) . בקערת מרק גדולה למדי נח מעין ציר דגים ובו השתכשכו שעועיות גדולות ("פיל") כמו גם כמות לא מבוטלת של נתחי לוקוס ואינטיאס. שלא נצא רעבים חלילה. והטעם? ובכן, פחות מבריק מאשר המנה הראשונה, ועדיין בסדר גמור בסך הכל. הדגים הצליחו לא להתבשל יתר על המידה, ולעומתן לחלק מהשעועיות לא היה מזיק עוד קצת זמן בישול. לא כל ירק מתאים לו אל דנטה. הציר היה חביב אם כי היה יכול להיות יותר בעל גוף והמנה כולה קרנה ביתיות ונדיבות, במיוחד בליווי של חלת השום שעשתה את העבודה. מנה עם טעמים טובים שדורשים עוד מעט שיוף ודיוק, אבל באדורה, כמו באדורה, גם המנות הקצת פחות הן, כאמור, בסדר.
שלב הקינוח, לשמחתנו, העלה שוב בדרגה על מנת ליישר קו עם המנה הראשונה. לאחר התלבטות נבחר קינוח השוקולד: מוס שוקולד, קראמבל וברולה שוקולד (36) אשר שלא כנהוג במקומתינו צלח בגדול את מלכודת מתיקות היתר. בתשעה מתוך עשרה קינוחי שוקולד במסעדות אין ברירה אלא להפיל את הכפית בכניעה אחרי שני נסיונות מפאת עודף כובד ומתיקות. לא כאן. קליל, אוורירי, שוקולדי ונקי. יופי של קינוח. מהמטבח נשלח ע"ח הבית הקינוח האחר שלגביו הייתה התלבטות: בריוש עם גבינת עזים חמה ופובידל שזיפים שעליו המליצה המלצרית בחום. לא היה ספק לגבי איכות המרכיבים. מתיקות מצד אחד, טעם חזק של הגבינה מצידו האחר. הדרך הנכונה לאכול היא להעמיס על הכפית מעט בריוש עם גבינה חמה ומעט ריבת שזיפים. מצויין.
160 שקל כולל שירות עלתה ארוחת המבצע הזו, שבהחלט מעוררת חשק ועניין לנסות עוד כמה מנות בתפריט. אדורה חיה ובועטת, וכנראה שכף הרגל של שטיין גדולה מספיק על מנת להמשיך בדרכו, את הקו של אבי ביטון. רק שישמרו על יציבות. טעים וסימפטי בהחלט באדורה. לא תתאכזבו. כרגיל.