לסנטה קתרינה הגענו אני ופלג, שותפי הגרגרן לארוחות שחיתות, בשעה 21:30 בערב יום שלישי. העובדה שהמסעדה התפרסמה בכתבה של "המסעדות הטרנדיות ביותר לחורף 2016" בפעם השנייה ברציפות, פלוס אני שרציתי להזמין לשם מקום בעבר לארוחת ערב עם אבא שלי, סימנה את המסעדה בראש שלי וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאגיע אליה לבחון את הנושא בעצמי.
השף, תומר אגאי, פתח את סנטה קתרינה אחרי שהיה צמוד לחיים כהן ביפו-תל אביב מספר שנים, והחליט שהוא יוצא לדרך עצמאית משלו. המסעדה ממוקמת ברחוב הר סיני, בסמוך לבית הכנסת הגדול ברח' אלנבי בתל אביב, והיא חולקת את אותו מתחם עם השישקו ופורט-סעיד.
דווקא תחילת הערב לא הלך כפי שציפינו. החנייה הסמוכה למתחם הר סיני הייתה פקוקה ומלאה בחמישה רכבים שהמתינו לפנינו, וגם חניון נוסף היה מלא עד אפס מקום. בכלל, כל עבודות הרכבת הקלה בתל אביב גרמו לנו לעשות עיקוף ולהגיע מסביב, רק בשביל למצוא חנייה ברח' מונטיופרי, ולהיכנס למסעדה דרך אלנבי. כל מתחם הר סיני שוקק ובועט ומפוצץ באנשים, סנטה קתרינה מלאה בפנים ובחוץ, ואני בעיקר שמחה על כך שהזמנו מקום מראש. מרגע שהתיישבנו על כיסאות הבר הגבוהים (שחורים, עשויים ממתכת – כמה אני שמחה שלא הגענו לכאן עם אבא שלי – הוא לא היה שוכח לי את זה בחיים), דברים התחילו לזרום על מי מנוחות ושנינו נרגענו והתחלנו ליהנות מהאווירה.
מודה באשמה, לא הגעתי לסנטה קתרינה רעבה במיוחד, אבל התפריט נראה כל כך מזמין ורצינו לטעום כמה שיותר. הזמנו את הבייגלה הירושלמי מהטאבון – שהגיע עם שמן זית וזעתר, וקערית של מסבחה חמה ומנחמת. הבייגלה עצמו היה פריך ונהדר, וספג את הטעמים אליו בצורה מושלמת.
מנה שהגיע אלינו בטעות (המלצרית התבלבלה), ועליה לא חויבנו, הייתה מנת ירקות צלויים בטאבון עם טחינה הר ברכה ושמן זית. היא כללה חצי בטטה אפויה בשמן זית ומלח גס שהייתה מתוקה ונימוחה, קישואים (אורנית לא אוכלת), אספרגוס או קולורבי (אורנית לא אוכלת), בצל מקורמל (פלג טען שהיה מופלא) ועגבניה לוהטת. המנה הייתה טובה, אך לא הפילה אותי מהרגליים. מנה נוספת הייתה סביצ'ה ערבי – קוביות טונה אדומה טרייה עם עשבי תיבול, בורגול, ציזיקי ואריסה. היא הייתה טובה כשלעצמה, אך טעמתי מנות סביצ'ה טובות ממנה.
לא ידעתי למה לצפות כאשר נחתה על השולחן מנת הקובנייה – פילה בקר נא קצוץ דק עם בורגול קישואים וחרדל מתקתק. חברים, זו הייתה מנה מנצחת, ואני מכריזה עליה כמנה הטעימה והמקורית ביותר שטעמתי בחודש האחרון. השילוב של הבשר הטרי והאדום, יחד עם טעמים מתוקים של החרדל, היה כל כך מרענן וטעים לחך, שפשוט ליקקתי את האצבעות. בחיי שאני לא זוכרת מתי נהניתי ממנה ראשונה כמו שנהניתי ממנה. היא עשתה לי חשק לזלול צלחת שלמה מלאה בבשר הנא הזה. לצדה הגיעה מנת פרנץ' טוסט עם בשר סרטנים בחמאה חומה ועירית, שגם לפי התיאור יכולתי להגיד שתהיה להיט, והיא אכן הייתה כזאת – חמה, טעימה, ומתפצפצת בפה. המנה הזאת קנתה אותי.
פיצה ביאנקה הגיעה אלינו כאשר אני כבר נושמת בכבדות ומפוצצת מכל האוכל, והיא לא נפלה באיכותה מהמנות הראשונות – בשמל פטריות, אמנטל, פטריות פורצ'יני, תרד, בצל קלוי ושמן כמהין. הפיצה הייתה קריספית מבחוץ ורכה מבפנים, מלאה בבצק נהדר (מה נעשה בלי בצקים בעולם?) ובעלת שילוב טעמים נכון ומאוזן. הפטריות היו חיות והונחו על הפיצה לאחר הטאבון, ובעיני זה היה מיוחד ושונה. בכלל, כל המנות בסנטה קתרינה מקבלות "זץ" של טאבון לפני ההגשה, וזה בהחלט מורגש בטעם, ונותן להן ארומה מדויקת יותר.
בשלב הזה, פלג ואני כמעט ופתחנו כפתורים במכנסיים, אם לא הייתי לבושה בשמלה. פלג מלמל לי: "זה שוב סיפור קפה אירופה חוזר על עצמו", והזכיר לי את עובדת היותנו חזירי אוכל שנהנים מכל ביס. לפרוטוקול אציין שגם בביקור נושן בקפה אירופה הגיעה אלינו מנה בטעות (אך נזללה כמו כלום), ובקפה אירופה הזמנו שני קינוחים ולא אחד, וסיימנו את הערב מתגלגלים למכונית. הפעם החלטנו להפיק לקחים ולהזמין רק קינוח אחד, בשביל האפטר טייסט.
ואכן – אי אפשר באמת לסכם מסעדה מוצלחת בלי לטעום משהו מתוק מהמטבח. בחרנו בפנקוטה יוגורט כבשים ותותים, שהייתה רכה, קלילה ולא מתוקה יתר על המידה. היא דיברה באותה שפה כמו שאר המנות בתפריט – מוצלחת, רעננה, ולא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. אני חייבת להגיד שהביקור בסנטה קתרינה הפתיע אותי, כי על כל הטוב הזה, שילמנו 300 ש"ח (כולל כוס יין אדום ובירת סטרונגבאו) ויצאנו מפוצצים ברמה אחרת.
