אמר שגיא כהן על "מנזה" הירושלמית, וצדק: "אי של שפיות סטודנטיאלית בירושלים". מנזה לא מתיימרת להיות מסעדת שף והיא לא. היא לא מתיימרת להיות פיתרון חוצה יבשות לכל מה שמתחשק לך לאכול בערב יום שישי, כי אף מסעדה לא יכולה לעשות הכל טוב. מנזה כן ממלאת את חלל העיר ירושלים באופן מוצלח (שכן מרבית המסעדות בירושלים סגורות החל מכניסת שבת עד למוצ"ש) וגם עושה זאת באופן תכל'סי ומלא ענווה.

 

מנזה ממוקמת במדרחוב של רח' בצלאל. היא נפתחה באוקטובר 2014 ע"י שלושת הירושלמים הצעירים: אורי ענבר, תומר קיסר וניצן קדר. השלישייה צירפה לשורותיה את השף שלומי אטון, שהוא גם אמן מקעקע, ואת הקונדיטורית המוכרת מיכל בוטון שאחראית על תפריט הקינוחים. ביחד, הם הבטיחו להחזיר לעיר מעט מזוהרה.

 

לא הגענו למנזה במיוחד, פשוט היינו בסביבה (טורניר משחקי קופסה בירושלים, אם תהיתם). כאשר חיפשתי מסעדה מתאימה לסגור בה את ביקורנו בירושלים, גיליתי שרוב העיר מנמנמת ביום שישי אחר הצהריים. או אז התגלתה לי מנזה. היא נראתה כמו מסעדה שתספק עבורנו את הסחורה והיא אכן סיפקה.

 

פתחנו את הארוחה עם קרפצ'יו בקר וסביצ'ה דג ים, כאשר קרפצ'יו הבקר הגיע בצורה מיוחדת שלא ראיתי כמותה עד כה – הבשר עטוף כמו נקניק, מעליו פרוסות הפרמזן, ובתוך גלילי הבשר עלי רוקט ואגוזי לוז. המנה נראיתה יפיפיה ושונה מקרפצ'יו אחרים, אך טעם אגוזי הלוז השתלט על טעם הבשר האיכותי וחבל. סביצ'ה דג הים היה למעשה סלט פלפלים בשלושה צבעים (אדום, צהוב וירוק) שבתוכו נחו נתחי מוסר כבושים עם שמן זית ולימון. כמו שנאמר, לא עפתי באוויר, אך הדג היה טרי ושילוב התיבול העדין עם הדג היה מוצלח.

 

הזמנו שלוש מנות עיקריות לשלושה סועדים. אני נהניתי ממנת שרימפס ים תיכוני – שרימפס צרוב בחמאת צ'ילי ולימון, סלט עשבי תיבול ופיתה צרובה – שהייתה לצערי בעלת הרבה יותר פוטנציאל בתפריט הכתוב מאשר במציאות. צמד המילים "חמאת צ'ילי ולימון" הזכיר לי את הרוטב האלמותי של הדיקסי, אך לא היה כל קשר ביניהם. השרימפס אמנם היה צרוב, אך סלט עשבי התיבול הפריע לי בפה (לא חובבת גדולה של עלים ירוקים). גם הפיתה הייתה טובה, אך מהר מאוד פרשתי מהמנה לטובת נשנוש מנת הניוקי של פלג ונתתי לעידן ליהנות ממה שנשאר.

 

פלג (חבר משותף, אתם זוכרים אותו מארוחות קודמות), הזמין מנת ניוקי פירות ים, שאני חייבת להגיד שהייתה מוצלחת עד מאוד. הניוקי היה Home Made, שמנמן ומלא בפחמימות, ומורכב משלושה סוגים: אדום (סלק), כתום (בטטה) ואפור (אה… פטריות?). הוא טבל ברוטב שמנת סמיך עם המון עירית מסביבו והיה מאד מוצלח. חשוב לציין שכל פירות הים שהוגשו לנו (שרימפס, מולים וקלאמרי) היו בהחלט פירות ים קפואים שלא שחו באותו הבוקר (בכל זאת, ירושלים), אך טעם המנות לא נפגם בשל כך. גם התמחור ההוגן של המנות הוסיף לשביעות הרצון שלנו.