לפעמים אנחנו ספונטניים. זה לא קורה הרבה, אני מודה באשמה, בעיקר בגללי, אבל לפעמים יוצא. אתמול קרה שהייתה לנו פגישה באזור הארבעה בת"א וכאשר סיימנו אותה ב- 19:30 בערב התלבטנו לאן ללכת לסעוד את רעבוננו. אם עידן היה שואל אותי, הייתי מציעה דוכן אוכל זריז בשרונה, במיוחד אחרי שהלכנו כל יום השבוע למסעדה. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לאכול אוכל טעים כל ערב (העובדה היא שאפשר). עידן רצה דווקא שנדגום את הניטאן תאי, התאילנדית החדשה, אך מהר מאוד הבנו שלפנינו רשימת המתנה ארוכה. בהליכה לכיוון שרונה ראינו סמל מעניין בצבע לבן על רקע שחור, עם כתר וזוג עיניים במסכה. עידן רצה שנטפס במעלה המדרגות ונבדוק את הנושא, ומכאן הכל היסטוריה.
כמה מילים על קוואטרו החדשה של אביב משה (אחות קטנה ואיטלקיה למסה השכנה) - קודם כל, עיצוב המסעדה פשוט עוצר נשימה. זה מתחיל בשולחנות המפותלים, עובר להבדלי גבהים לאורך כל הבר (חלקו כולל כיסאות בר גבוהים וחלקו כיסאות נמוכים), גופי תאורה מאורכים שיורדים מהתקרה באופן מסוגנן והחלק שהכי הגניב אותי - נברשת עצומה שיורדת מתקרת הבר כלפי מטה העשויה למעשה מגופי צעצועים ישנים שהפכו לחלק מן העיצוב של המקום. זה כל כך מקורי ומדליק שפשוט הוקסמתי. חפרתי קצת ברשת כדי למצוא מי האחראי ליצירת המופת הנמצאת מולי ועלה השם אלכס מייטליס. בכל מקרה, עוד לפני שהגענו לאוכל עצמו - לעיצוב ולאווירה מגיע שאפו.
קוואטרו נפתחה לא מזמן (יולי 2015) ומטרתה הייתה לספק סעודה יפה לעיניים ולחך, במחיר הוגן (בניגוד לאחותה מסה שבשביל ארוחה הוגנת בה, שלא במסגרת העסקית, צריך למשכן כלייה). האם יפות המנות בעיניי? יפות הן. האם טעימות המנות בעיניי? כן, בהחלט. אם נעשה לרגע Fast Forward לסיום הארוחה - עידן ואני נהנינו מהארוחה עד מאוד. אם היינו מחפשים לרגע ביקורות על קוואטרו, כדי להחליט מראש האם ברצוננו ללכת אליה - אני יודעת בוודאות שלא היינו מגיעים אליה, וחבל. איך בכל זאת הגענו? התשובה טמונה בספונטניות שלנו. לפעמים מספונטניות יוצאים רק דברים טובים.
קוואטרו סופגת ברשת חבטות על ימין ועל שמאל, החל מהעיצוב שלה (נובורישי, מקושקש וצעקני), השירות שלה (מנות קרות שמגיעות במקביל למנות חמות, וההיפך), מנות בנאליות שמעידות על מסחריות מובהקת, ועוד. אם במקרה קראתם את אחת מהביקורות הללו, האמינו לי כשאומר לכם שאין בהן דבר וחצי דבר. ייתכן ולפני חצי שנה, כשהמסעדה רק נפתחה, הדברים האלה אכן היו אמיתות. אבל אני נוטה יותר להאמין שלקבוצת מסה, שלא חסרים לה מזומנים, ישנו איש יח"צ שיודע לתעל ביקורות שליליות לכדי הפקת לקחים, כך שאין לי לו ביקורת אחת שלילית על התנהלות הערב הזה. להיפך; הרגשתי שחוויתי חוויה טובה, אם כי אולי מעט יקרה (240 ש"ח לפני טיפ).
נתחיל מההתחלה. נכנסנו לקוואטרו קפואים מקור ועטופים במעילים, צעיפים וכפפות, והושיבו אותנו על הבר המסוגנן. מכיוון שזוהי הייתה יציאה ספונטנית, ותכננתי שלא נוציא בה יותר מ- 100-150 ש"ח, החלטנו לוותר על הקוקטיילים ולהסתפק בשתי כוסות מים מהברז (עם קרח ולימון). הזמנו שתי מנות ראשונות ומנה עיקרית, רק כדי לטעום ולהרחיב את החושים, ולראות האם קוואטרו שווה ביקור שני.
האמת היא שהיא בהחלט שווה ביקור שני. המנה הראשונה שנדגמה הייתה מנת עגבניות צלויות - רביולי של עגבניות צלויות, על מצע קרם גבינה, ריחן ובלסמי מצומצם. המנה הגיעה מלווה בפניני קוויאר שחור, קרוטונים וזלזלי שמיר (אם קראתם את הביקורת של שגיא כהן על קוואטרו, כאן אתם מחייכים בגיחוך). זו הייתה מנה מעולה ובכלל לא בנאלית (בניגוד לדעתו של אבי אפרתי). הגיעו שלושה רביולים שמנמנים, עמוסים במילוי עגבניות צלויות ומרתקות, שהשתלבו באופן מעולה עם הגבינה הרכה שתחתם, בעוד פניני הקוויאר רק הוסיפו טעמים לחגיגה. עידן ואני הסכמנו פה אחד - מנה מנצחת לכל הדעות. עשויה ללא חת ונראית מדהים. זו לא חוכמה, כי כל הצלחות בקוואטרו מצולחתות מדהים, אבל עדיין זה לא מובן מאליו.
המנה השנייה הייתה קרודו ברוסקטה - טרטר דג ים מונח על לחם סלק, צימוקי עגבנייה, קוויאר בלסמי וריקוטה. אינכם טועים, פניני הקוויאר בלסמי הגיעו גם לכאן, אך הם תרמו למנה, כך שלא הרגשתי עלבון מיוחד ("הקוויאר של המערכה הראשונה..." וכו'). המנה הזאת הייתה גם היא מצוינת וטעימה, בשילוב טעמים מנצח - הלחם היה פריך וקלוי כיאות, הדג שהונח עליו היה טעים ובשפע, ושאר המרכיבים דיברו באותה שפה עם המנה. היינו צריכים להתאמץ כדי לטבול את הברוסקטה בריקוטה, כדי שהלחם לא יתפרק לנו בידיים וזה היה אתגר בפני עצמו, אך היה מהנה. הרגשתי בפה גם טעם לימוני עדין ובאופן כללי היה טעים ונעים בבטן.
רצינו לחלוק מנה עיקרית אחת, כדי להשאיר טעם של עוד, ולא לצאת עם מינוס בבנק, כך שבחרנו במנת פיצה פטריות פורצ'יני, פורטובלו, כמהין וגבינת עיזים. ביחס לעצמה, היא הייתה מנה טובה, הפיצה הייתה פריכה וקראסטית, התוספות היו נדיבות והאפטר טייסט היה מצוין. ביחס למנה עיקרית במסעדה עילית, אציין שלא עף לי הסכך. מצד שני, שנינו שבענו מאוד לאחר המנה, כך שאני לא באמת יכולה (או רוצה) להתלונן. המנה הייתה בדיוק מה שהיינו צריכים באותו הרגע.
אם כבר הגענו לכאן, איך לא נטעם קינוח? אם נתעלם לרגע מהמחירים המופרזים של הקינוחים בקוואטרו (58-68 ש"ח), הם פשוט מטריפים. הקינוח שבחרנו היה קינוח "הגינה" - קרם פיסטוק מרציפן, מעליו מוס שוקולד מריר, "סלעים" של קרמל, גלידת פיסטוק, עוגת שוקולד ופיסטוק ומאפה קרם שקדים. רבותיי, זו הייתה המנה הכי יפה שראיתי בכל הערב. היה שם הכל מהכל - ערבוב טעמים, מרקמים וריחות, והכל היה בטעם נפלא, אם כי לטעמי האישי, מעט over-kill. לא יכולתי שלא להיזכר בערגה במנת ה"אדמה" המפורסמת של מאיר אדוני, מכתית, ולפנטז עליה בשקט. במבחן התוצאה, המנה של קוואטרו נראית מפוסלת ומיוחדת מאוד, במבחן הטעימה, היא קצת מגזימה ביותר מדי פריטים שאינם משתלבים זה בזה באופן הרמוני ומדויק, אך בשורה התחתונה - הקונדיטורית של קוואטרו, ענת אלון, יודעת לעשות את העבודה.
על כל פנים, קוואטרו היא מסעדה טובה מאוד, שיכולה להרשים גם לדייט וגם לפגישה עסקית. חומרי הגלם בהם עושים שימוש - לעילא ולעילא, צילחות המנות - נפלא, הטעם - מרקיע שחקים. איך אפשר להשתפר? זו שאלה טובה. המנות צריכות לעמוד בפני עצמן ולא לנסות "להילחם" במנות של מתחרים, וכמובן, לשמור על איכות גבוהה של המנות והשירות לאורך זמן (ולא לשכוח להביא לזוג שיושב על הבר סלסלת לחמים - שאותה מעולם לא קיבלנו). נעים לגלות שמסעדות (בעיקר מסעדות יוקרה) מצליחות להפיק לקחים, כך שאם קוואטרו גרסת קיץ 2015 הייתה מסעדה מיותרת, קוואטרו של חורף 2016 היא מסעדה שאסור לכם לפספס.
