קרה לכם פעם שיצאתם לדייט, הכל היה מוצלח, השיחה זרמה, החברה הייתה נעימה, ובכל זאת ידעתם שזה לא זה? טוב, הארוחה האחרונה שלנו ב-The Diner הרגישה ככה. אורנית ואני כנראה לא נחזור לשם לארוחה נוספת, אבל זה לא הם, זה אנחנו.

 

בזמן האחרון לאורנית ולי יוצא לראות הרבה הופעות בתיאטרון ה"צוותא". הבורגניות הגואה שלנו היא כנראה שיחה למקום וזמן אחר, אבל לעניינינו, נראה שזה גורם לנו לפקוד יותר ויותר מסעדות הפרוסות לאורך שד' אבן גבירול, הכל בהתאם למרחק בין החניה שמצאנו והלונדון מיניסטור. The Diner, מבית "גוצ'ה" הייתה אחת המסעדות האלה שהמשכנו לחלוף על פניה שוב ושוב מבלי להיכנס. תמיד חשבתי שהיא נראית מרשים מאד, גם מבחוץ, עם וטרינות מסוגננות ומושבי עור שקורצים לאופי המטבח האמריקאי שהיא מגישה. בשבוע האחרון החלטנו שהגיע הזמן להפסיק להסתכל מבחוץ ולבדוק סוף סוף גם את טיב הדברים מבפנים.

 

אז כן, The Diner עוצבה כמו שצריך, אבל זה לא רק עיצוב ה"וינטאג' אמריקנה" שלה שעליו אני מדבר. הבר הארוך והמטבח הפתוח עוזרים להבין שאין למסעדה כוונה להסתיר שום דבר – הם יודעים איך להכין אוכל, הם יודעים איך להתקין משקה ואנחנו מוזמנים לצפות אם בא לנו. הבעיה היחידה היא שהיא עוצבה לפני די הרבה זמן ושזה מורגש; השולחן לידו התיישבנו רקד מעט, ציפוי הצבע על הכיסאות נשחק בפינות וחשף את הבלאי מאלפי הלקוחות שעברו במקום לפנינו, הכל היה יפה ועוצב בטעם אך גם דרש רענון.

 

התפריט עצמו הראה קשת רחבה מאד של מנות שהפתיעה אותנו מעט. כן, כמו בדיינר אמריקאי, אפשר להזמין כאן פיש אנד צ'יפס או כריך פילדלפיה לצד המילקשייק שלכם, אבל גם פריים ריב ופירות ים בחלב קוקוס (אמרתי שהמסעדה מבית גוצ'ה, נכון?). מצד אחד, זו דרכו של המטבח להגיד "אנחנו יכולים להתקין עבורך הכל", מצד שני, זה כן מרגיש כאילו תפריטים של שתי מסעדות שונות התמזגו להם לאחד.  כמו שזה יצא בסוף, אני הזמנתי מתפריט אחד בעוד אורנית הזמינה מהשני.

 

לראשונות הזמנתי קראב קייקס, מנה מטוגנת סופר אמריקאית שלא מוצאים יותר מדי בארץ, בעוד אורנית לקחה ברוסקטת כבד אווז עם ריבת בצל ופירות יער. המנה של אורנית הייתה נהדרת ועוררה דיון בינינו האם הברוסקטה היא ברוסקטה או בעצם בריוש (אבל כתוב בתפריט ברוסקטה, אולי היא פשוט רכה), בעוד המנה שלי הייתה… בסדר. לא, היא לא הייתה רעה. היא פשוט לא השאירה רושם מיוחד אחריה.

 

לעיקרית, אורנית המשיכה בקו שלה, עם ביצה עלומה, סלמון צלוי ותרד, ואני המשכתי עם שלי והזמנתי המבורגר "צרפתי" עם חמאת שום ועשבי תיבול. בשביל להוציא את החלק הקל מהמשוואה אגיד שההמבורגר היה מצוין. התפריט לא ציין את גודל ההמבורגר, אבל הוא היה די סטנדרטי (220-250 גר'); חמאת השום הייתה אולי מעט מיותרת אבל ההמבורגר עצמו היה עשוי בדיוק כמו שצריך וניכר שהורכב ממרכיבים טובים ועבר תחת ידיו של טבח טוב. המנה של אורנית הייתה מעט יותר מורכבת. היא הגיעה בצירוף נתח נאה של סלמון צלוי והרבה תרד, אבל עם ביצה עלומה מעט קרה (בעיית תזמון?) וחצי לחמניית המבורגר בתור בסיס. אם הברוסקטה\בריוש מהמנה הראשונה הייתה חוזרת להופעת אורח גם כאן המנה הייתה משתפרת פלאים. בנוסף, המנה הגיעה עם תוספת לבחירה ואורנית בחרה לקחת הומפרייז. יכול להיות שזו הייתה טעות לקחת הומפרייז עם מנה כזו, אבל בלי שמנת ובלי חמאה הומפרייז זה לא היה בדיוק, זו כן הייתה אבל מנה נחמדה של תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי מתוק.

לאחר שסיימנו את המנות, המלצר שלנו הגיע במהירות לפנות את הצלחות ולהציע לנו מתפריט הקינוחים. למען האמת, המלצרים ב-The Diner הם עוד משהו שצריך לציין לחיוב. הם מהירים, קשובים ויעילים. כן, זה משהו קטן, אבל זה בכל זאת השאיר עלי יותר רושם מתפריט הקינוחים. ניתנה לנו בחירה בין פנקייק, וופל וגלידה "סאנדיי", שלושה קינוחים מאד דיינריים, אבל בשלב הזה היינו שבעים ומהורהרים מדי מהארוחה בשביל להתחייב לקינוח. האם הארוחה הייתה רעה? לא. השירות היה טוב, המנות בגדול כן היו טובות, אבל לא היה סעיף אחד שלא סבל מהערת הסתייגות בגלל סיבה כזו או אחרת. יכול להיות שהדבר סובייקטיבי ושזוג אחר יוכל לחוות חוויה שונה לחלוטין, אבל עבורנו זה הספיק. נזכור את The Diner בחיוב, אבל אין צורך לחזור לשם.

 

מוזמנים לקרוא את החוויה המלאה בבלוג שלנו