באחד מהשרשורים האחרונים בפורום, הסכמתי עם כמה מהכותבים על כך שרמת המסעדות ירדה, ומארוחה טובה באמת אני נהנית רק בבית, או בחו״ל. אבל היה משהו בהכרזה הזו שלי שהפריע לי, מין התנשאות שאולי אין לה אחיזה במציאות . לכן, כשהגיע יום הולדתו של בעלי בשבת, החלטתי לנסות סוף סוף את הבסטה , שכולם , גם פה, מסכימים שהבראנץ׳ שלה מצוין . עוד יותר שימחה אותי העובדה שניתן להזמין מקום.
אז הזמנתי. זה  עזר? לא. כשהגענו הבהירה לנו המלצרית שאין מקום. כשאמרתי לה ״אבל חכי, הזמנו מקום״ ראיתי אותה מסתודדת עם עוד מלצר, אולי בכיר יותר , שהחטיף מבט אליה, ואז אלינו וסימן לה ״אין״.  טוב, היא חוזרת אלינו, כנראה שההזמנה שלכם נעלמה. ובהתה בנו. אולי כך תיפטר הבעיה.
מאחר והיה ברור שההזמנה לא נעלמה אלא שאף אחד לא טרח לכבד אותה, התעקשתי לחכות. היינו ממש מורעבים, וסירבנו להצעה לכסאות ושתייה. כסאות ושתייה יש גם בארומה.
מול המסעדה, בשולחן בו ניתן לראות את כל העניין הזה, ישב בעל המסעדה, מוקף בחבריו הפסאודו מפורסמים ומבושמי ריח ברנז׳איות חסרת כיסוי (ייתכן שאני נשמעת ממורמרת, אבל תסמכו עליי שככה זה היה נראה באמת) .מדי פעם הציץ מבט, אבל לא היה שם שום כוונה לברר מה קרה או לנסות לעזור. הרי אנחנו צריכים להודות לו שבכלל הסכים לחלוק איתנו את החלל.
כחצי שעה מאוחר יותר, לאחר שמשחק הבהייה ההדדי הבהיר מעל לכל ספק שאני לא מתכוונת להתפוגג ולעשות לכולם נעים יותר, נמצא לנו מקום. מה זה מקום? מול שולחן הנשיאות, לא פחות.  בקושי התמקמנו,  ונזרק לעברנו תפריט נייר פלוס מלצרית אחרת בלוק שינקינאי כששינקין היה באופנה - נו? מה תרצו?
לשבת, אמרתי. רק הרגע התיישבנו. אפשר כמה דקות? היא נשפה והלכה.
התפריט כולל רק עיקריות , אך השורה הראשונה בתפריט אומרת : ״מזטים עם העיקרית, איך שבא לנו, אם בא לנו״. לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב.
חמש דקות אחר כך הגיעה מלצרית קצת יותר מחוברת לעולם ולתפקידה במקום, אם כי לא פספסה הזדמנות להיות קצת הזויה כמו כולם ולאסוף מולנו את השיער אגב דיבור עם הגומיה בפה בעת לקיחת ההזמנה. הזמנו בהמלצתה קראף יין אדום, ולעיקריות בורקס סרטנים (98₪) וצלחת ים נאה (129₪) לשאלתי נאמר לי שצלחת הים הנאה היא כל מיני דגים נאים. סבבה, 129  ₪ בוודאי מבטיח צלחת ״נאה״.
הגיעו המזטים. שש צלוחיות פלוס ירקות חתוכים גס. האמת? טעימות אחת אחת: לבנה עם שמן זית, פלפלים קלויים עם פטה, סינטה כבושה, דג נא, מסבחה עם ארטישוק ושקדים. הכל היה טעים, אבל הרגשנו שחסר משהו. רק לאחר שסיימנו, ראינו שאחרים קיבלו גם לחם. ראינו גם ששולחן המנהלים מולנו ראה שלא קיבלנו לחם.הרי דרי השולחן הזה רואים כל מה שקורה במסעדה, במיוחד אותנו. אבל, היי, מה זה משנה? העיקר שאנחנו בבסטה.
היין, אגב היה מצוין , ב59 ש״ח הקראף אכן היה נאה.
העיקרית שלי הגיעה- שני אויסטרים, חמש פיסות סשימי וצלוחית סביצ׳ה עם אבוקדו. הכל על מגש שופע כל טוב קרח וסרטי קולורבי. לא יאומן. הכל היה מאוד טעים, אבל היה קצת קשה לי להתמודד עם הרעב שלי, עם המנה הפיצפונת שקיבלתי ועם הביסים הקטנים שנאלצתי לקחת היות ומנת הבורקס של בעלי בוששה להגיע.
אז ככה ישבנו, מול בעל המסעדה, בשולחן אחד עם שני אנשים כשרק אחד מהם אוכל. שוב- אף אחד לא קם, אף אחד לא שואל, תוהה, בודק. כאמור ״איך שבא לנו״.
אחרי רבע שעה קראנו למלצרית, הרי ברור שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו פה, לא? היא אמרה שתבדוק, וחזרה עם ההודעה שיהיה מוכן עוד שתיים שלוש דקות.
ואז המנה הגיעה. בדברי הימים הקולינריים שלי, המנה הזו תיזכר לדראון עולם בתור הפארסה הגדולה שזכיתי לחוות: בורקס בגודל של מאפה כשקונים דיל של קפה ומאפה באוניברסיטה ב 10 ש״ח, מוקף בעיגול שמן דלוח מסביבו ( מבדיקה בצלחות אחרות כנראה שהיה אמור להיות רוטב, אצלנו הוא נשכח..) עם מילוי בגודל של בדיוק כף שטוחה, עליה כפית קרם פרש. זה ב98 ₪.
בעלי הרים את המילוי, זה לא קשה בכמות הזו. פיסה בגודל גלעין זית בוודאות היתה סרטן. ובוודאות היתה הפיסה היחידה שהגיעה מהים. כל שאר החתיכות נטעמו, הרגישו ונראו כמו לב ארטישוק שנמזג לתוך ציר סרטנים.
כאן כבר הבדיחה הפכה למרגיזה. קראנו למלצר. מה יש פה? סרטנים, הוא אמר בתוקף. אתה בטוח שיש פה רק סרטנים? שאל בעלי בתוקף קצת יותר תקיף, כי אני מרגיש פה ורואה פה ארטישוק.
אהההה... בבלילה יש גם תפוחי אדמה, הודה המלצר.
לא האמנו. שאלנו מלצרית נוספת. קיבלנו את אותה התשובה.
כלומר, במנה המביכה הזו , הקמצנית והמופרכת, לא יכלו אפילו למלא כף אחת בבשר סרטנים. אני יכולה כמובן לספר שהמנה היתה טעימה כמו שרק בורקס חמאה בציר סרטנים יכול להיות ,אבל לא מגיע שום שבח כתוב למנה הזו. לא במחיר הזה , לא בכמות הזו ולא בתוכן הזה.
על קינוח ויתרנו, קצנו בבדיחות על חשבוננו. כמובן שאת החשבון שהזמנו לא קיבלנו, ושוב  נאלצנו לנפנף למלצרית. הטיפ שנתתי היה פחות מ 7 אחוזים. מה שנאמר, ״כמו שבא לי, אם בא לי״ .
אני מבינה שלבסטה יש מוניטין שיודעי דבר מוקירים ומעריכים, אני מבינה שהיא מוקפת באהבת מבקרים ואושיות אוכל , מי בעיני רבים ומי בעיני עצמו. אבל אני לא יכולתי להימנע מלחשוב על אפקט הבלון הנפוח. מבט אחרון לשולחן הבעלים ולרגע הרגשתי שחזרתי בזמן לכנופיית דן בן אמוץ הידועה לשמצה, העפה על עצמה, המולכת בעיני עצמה מי בכשרון ומי לאו, וכל האחרים מחוצה לה נתפשים כחסרי הבנה שאינם ראויים ליחס.
אני נבוכה- נבוכה בגין התמחור ההזוי, נבוכה בגין המנות הקמצניות והשימוש המעליב בחומרי הגלם טובים ככל שיהיו, אני נבוכה ביותר בגין השרות הרשלני, החובבני , שלא אמור להיות בשום מסעדה, מגניבה ככל שתהיה.
אבל אני בעיקר נבוכה על הבעלים, שיושב מולנו, רואה את כל ההתנהלות הזו, מכיר ויודע מה הוא שם בצלחות, ולא מעלה בדעתו שיש כאן משהו לא בסדר. אם זה המיטב שיש לתל אביב להציע, לא פלא שבביקורים במסעדות בחו״ל מבינים בכמה שנות אור אנחנו רחוקים מאיזושהי הכרה קולינרית בינלאומית. אולי זה מפתיע אותנו, אבל בשאר העולם לא כל כך מתלהבים מאווירת סחבק.
מה שחשוב בסופו של דבר זה החוויה הקולינרית ופה היא היתה מתחת לכל ביקורת.