אז אורנית החליטה שזה יהיה רעיון טוב להזמין את אחד ממארזי ה-Foodie Box של טיים אאוט. כשהחבילה הגיעה היא הופתעה לגלות שמדובר במארז גדול של פרסומות וקידום מכירות למוצרי אוכל ומסעדות. אין באמת הרבה מה לספר בנושא מעבר לזה שאפשר לוותר על התענוג, אבל החבילה הגיעה עם תלוש לזוג קוקטיילים במסעדת "שולחן" ומכיוון שוולנטיינ'ס היה מעבר לסיבוב, ובעצם סוג של שילמנו עבור התלוש הזה, החלטנו שלא יזיק לבדוק את המסעדה.

 

לזכותה של "שולחן" יאמר שהמסעדה יפה ונותנת את הרושם הנכון. המסעדה ממוקמת בשד' רוטשילד בת"א, בחלל שבצורה מובהקת לא נבנה בשביל לארח מסעדה, אולי משפחת מהגרים של תחילת שנות החמישים. עם זאת, תאורה נכונה וחלונות גדולים הופכים את חזית המסעדה לחלון ראווה המציג את הלקוחות והמנות המוגשות להולכי השדרה. בצורה מפתיעה זה עובד. מסעדה מלאה בדרך כלל מרמזת על מטבח מוצלח וזו ההרגשה שליוותה אותי כשנכנסתי.

 

אז את הערב פתחנו, איך לא, בזוג הקוקטיילים שלנו וניצלנו את הזמן בשביל לעבור בקלילות על התפריט. בתפריט אין הפרדה בין מנות ראשונות לעיקריות (ואולי זה בעצם צריך להיות כך) אבל יש מבחר די גדול שיכול להתאים לכל רמת רעב. אז בין שמות מעניינים כמו "פחמימה לוהטת מהתנור" (תודו שזו דרך מעניינת להגיד פוקצ'ה…) ו"סוכריות דלעת" החלטנו שלא להתפזר יותר מדי וללכת על שתי מנות גדולות שבטוח ישביעו אותנו. אורנית לקחה מנת אונְגלֶה, נתח קצבים בגריל פחם עם תוספת צ'יפס ראטה ואיולי לימוני, ואני לקחתי מחבת שרימפס עם פסטה פפרדלה שחורה, חמאת עגבניות, בזיליקום, יין לבן וביסק סרטנים.

 

כל מה שאמרתי על חזות המסעדה הוכפל פי כמה וכמה מבחינתי לגבי חזות המנות. הצלחות היו פשוט יפות. אין ספק ש"שולחן" היא מסעדה שמוכיחה עד כמה צילחות טוב יכול לעורר תיאבון ולהפעיל את בלוטות הרוק בפה. חבל רק שטעם המנות לא תמך בכל ההייפ הזה. זה לא שהמנות היו תפלות, אבל הטעם בהן היה כל כך חלש שהוא בקושי הורגש. זה היה כמו לראות תוכנית טלוויזיה כשהווליום כמעט וסגור עד הסוף. אתה מצליח לזהות רחשי דיבור, אבל הצליל חלש מדי בשביל להבין מה באמת נאמר שם.

 

במחבת השרימפס הפסטה השחורה הייתה עשויה כמו שצריך, אבל לא ספחה אליה אף אחד מהטעמים בצלחת. היין הלבן והביסק נתנו את הריח הנכון, אבל הטעם שלהם כמעט ולא הגיע לפה. השרימפס סבל מבעיה אחרת. גם כאן העשייה הייתה סך הכל טובה, אבל כששרימפס מגיע עם שריון הזנב שלו הוא דורש מהסועד להפריד אותו לפני שהוא לוקח ביס. אם הייתה כוונה שאטעם מהפסטה השחורה יחד עם השרימפס זה לא באמת קרה. בסופו של דבר עצרתי כל כמה רגעים בשביל לפרק שרימפס נוסף וכשהוא כבר מוכן על המזלג לא ראיתי סיבה להחזיר אותו חזרה לצלחת. זה מעצבן לראות מנה כזו כי זה לא שהמנה גרועה, כל הפוטנציאל נמצא ממש שם מולך על הצלחת, ובכל זאת אתה לא טועם כלום.

 

ממנת האונְגלֶה אורנית התייאשה בשלב מסוים ושאלה אם אני רוצה לסיים את נתחי הקצבים שבצלחת. מסתבר שהבשר היה צמיגי מידי והלסת שלה התעייפה ללעוס כל חתיכה. רק בזמן שהנתח היה אצלי בפה הבנתי שהמשפט נאמר בעצם על נתח קצבים. מה הולך פה? בנימה אחרת, הצ'יפס ראטה שהגיע יחד עם המנה היה אולי החלק הכי טוב בארוחה. נכון, סך הכל מדובר בתפוח אדמה, אבל בשביל מה שהוא היה אמור להיות הוא היה מצוין. זה מדהים איך אפשר לקלוע כל כך טוב עם צ'יפס ולפשל עם נתח קצבים.

 

כשאנחנו עדיין מגבשים דעה לגבי המסעדה, החלטנו שאנחנו צריכים לבדוק לפחות מנה אחת נוספת לפני שאנחנו נותנים את פסק הדין. הזמנו לקינוח פרוסת עוגת קרפים ואני שמח שעשינו זאת, כי העוגה הייתה פשוט טובה. זהו, לא צריך להוסיף הרבה מעבר. זה קינוח פשוט ולא מתיימר שבאותה מידה היה מכבד גם את שולחן המטבח הביתי כשהוא בתבנית חצי אכולה עם פרורים. אז כאן הוא הגיע עם קצפת ותותים בצד, אני לא מתלונן.

 

וזה גם העניין, אני לא יודע אם להתלונן או לא. שולחן היא לא מסעדה רעה, היא פשוט פישלה בדבר אחד – בחלק הכי חשוב בארוחה. התפריט מעניין, המנות מראות פוטנציאל, אבל בסוף הארוחה נשארנו עם הרבה סימני שאלה ואני לא בטוח מה בדיוק הלך שם. אני לא חושב שהייתי ממהר לחזור לשם לארוחה נוספת, אבל אפשר אולי לקפוץ בהזדמנות לפרוסת עוגה נוספת. נראה…

 

מוזמנים לקרוא את הביקורת המלאה בבלוג שלנו