שנים אני שומעת על הבנדיקט רק דברים טובים, ואולי מרוב הציפיות שהיו לי מהמקום - די התאכזבתי. 
הייתי שם השבוע לראשונה, כשהגענו בצהרי היום שמחנו לראות שכל השולחנות בחוץ ריקים ולא נצטרך להמתין. המארחת הורידה אותנו לקרקע ואמרה שהבחוץ סגור ויש להמתין לשולחן בפנים. 
לאחר כחצי שעה של המתנה הושיבו אותנו (יש לכם עוד מלא שולחנות בחוץ, למה לתת לאנשים להמתין מלא זמן?)
הזמנו מהמלצר את המנות וכעבור מס' דקות הוא חזר ואמר שאין בייגל (הזמנתי מנת בייגל אבוקדו). תהיתי למה לא ניתן לאלתר ולעשות את אותה מנה על אחת ממאות הלחמניות שראיתי בכניסה, אבל ניחא. הזמנתי סלט, שעולה יקר יותר מהמנה שהזמנתי בהתחלה, ולא כולל שתייה וסלט קטן, כפי שהייתה אמורה להיות המנה הראשונית.
כשהגיעו המנות, קיבלו כל חבריי את האוכל והמלצר שאל האם צריך עוד משהו. הסככלתי עליו בקטע של "איזה צחוקים איתך" אבל גיליתי שהוא רציני. "הסלט היווני שלי?". הוא שכח. חיכיתי עוד ולבסוף הגיע הסלט. כחובבת ירקות שכמותי היה מעט מכעיס לחכות בטוטאל שעה כדי לקבל צלחת קטנה עם חתיכות עגבניה, מלפפון, פלפל, שתי פרוסות צנונית בערך ובצל. בלי הזיתים שהופיעו בתפריט ולא כולל שתייה שכתובה בתפריט. בדכ כשמזמינים סלט, גם בבתי קפה הכי ותיקים ובסיסיים, הירקות גולשים מהצלחת. זה ממש לא היה המקרה.
כשנתנו למלצר את החשבון עם כרטיסי האשראי שלנו המתנו שוב, ובינתיים הוא הניח אותם ליד הקופה, לקח הזמנות משולחנות אחרים, העביר למלצר אחר את החשבון שלנו, העביר למנהל משמרת שהעביר לו בחזרה, עד שבסוף המלצר חזר אלינו וכמובן התבלבל בחישוב של כמה לקחת מאיזה כרטיס, בכל זאת עברו 10 דקות וכמה ידיים.
חשוב לציין שכשהמתנתי לסלט הגיע מנהל המשמרת ואמר בחיוך והתנצלות שנקבל קינוח פיצוי (קיבלנו באמת פנקייק אוכמניות), שזה ראוי להערכה ותודה ולא מובן מאליו, אך לא מפצה על שאר האכזבה.
לסיכום: הלחמניות היו הדבר הכי מוצלח בעיניי בביקור בבנדיקט. אולי אם הייתי מגיעה בלי כל כך הרבה ציפיות אז לא הייתי מתאכזבת, אבל בפועל אני את הסלטים שלי אמשיך לאכול בבית כנראה.