אל מינה טומיי הגעתי בערך 20 דקות אחרי שהייתי בג'ויה. למה? כי החבר יצא מהצגה והיה רעב, ורציתי ללוות אותו. התכוונתי לראות אותו אוכל, לטעום קצת מהאוכל שלו ואולי לחלוק איתו קינוח, אבל יצא שראיתי בתפריט טרטר סלמון (38 ש"ח) והחלטתי להזמין אותו. ואז לאכול לחבר מהאוכל. ואז להזמין קינוח ולאכול את רובו לבד, וזה אחרי שההצעה שלי להזמין שניים לא התקבלה. נותר לי רק לקרוא את הדברים ולחשוב לעצמי שאם לא הייתי מקבלת את הגנים הנכונים הסיפור הזה היה בעייתי הרבה יותר.

אז: מינה טומיי היא מהמסעדות שנראה שאין סיכוי אמיתי שיהיו מוצלחות כשנכנסים אליהן. 5 מטבחים אסיאתיים שונים, כאילו שהעובדה שלישראלים הם נראים אותו דבר מצדיקה את האיחוד הכפוי הזה, עם  מנות שמוגשות על כלים מופרכים (אחת המנות הוגשה על סלע, מנת מרק הוגשה עם מצקת קטנה ולא נוחה והקינוח הוגש על משהו שאני רוצה לקרוא לו צפחה אבל הוא היה קצת מוזר יותר). נשמע ממש הגיוני לצאת ממקום כזה ולתהות מתי ישראלים יגלו ש"אוכל אסיאתי" זה לא שם קוד ל"סויה עם סוכר".

אבל, במפתיע, המנה היחידה שאכזבה אותי ממש היא הקינוח, שלא התיימר להיות אסיאתי מלכתחילה. הטרטר אמנם היה מסלמון-סושיות, אבל השתלב בצורה מוצלחת עם האבוקדו שהונח עליו, הוגש על אורז סושי לא מתוק ועשוי בצורה טובה, ולצדו הוגש מה שנראה כקשקוש רטבים אבל היה טעים למדי והשתלב עם הכל. את היוזו שהובטח בתיאור המנה לא הרגשתי בתיבול הבסיסי – יכול להיות שהיה בבלגאן הרטבים ולכן לא הורגש.

מרק אטריות אודון (לא זוכרת מחיר) אמנם הוגש בצורה לא נוחה לאכילה, ועם חתיכות שרימפס בטמפורה שנראו לא מפתות בצורה מיוחדת, אבל המרק עצמו היה טעים, האטריות היו במרקם מוצלח, והיו טעמים של מירין שממש שימחו אותי בכל פעם שטעמתי.

הקינוח נקרא "טוק טוק" ואם אני זוכרת נכון (אין במקום תפריט קינוחים, והברמן שדקלם לנו את המנות היה רע בתיאור אוכל באופן מיוחד) כלל: בלונדי (בראוני שוקולד לבן) שעליו שברי טויל שקדים וקרמים מכל משקה-חלב-טבעוני שהמסעדה הצליחה להניח עליו את ידיה. לא מדהים אבל כן טעים ומתוק (38 ש"ח).

אני לא רואה את עצמי חוזרת אל מינה טומיי במיוחד, אבל כנראה שבכנס הבא אשמח ללכת לאכול שם. מהמעט שטעמתי, נראה שזו וריאציית "ג'ירף" רק מוצלחת יותר.