לדלידה הגעתי במקרה, כשעברתי וקניתי הרבה יותר מדי דברים בשוק לוינסקי ואז שמתי לב שיש לי עוד שעה עד לפגישה שלי ושאני, מילולית, כמה מטרים מפתח המסעדה, בדיוק בזמן ל-Happy hour שלהם שמזמן רציתי לנסות. 

 

המסעדה הייתה כמעט מלאה לגמרי. ברור שהמבצע הזה מושך הרבה קהל. שאלתי אם אפשר למצוא לי מקום - כן, רק לי, כי המארחת נראתה מאוד מבולבלת מהרעיון הזה. בפרצוף לא לגמרי מרוצה היא אמרה שאני יכולה לשבת בשולחן ה-Sharing שנמצא במרכז המסעדה, ולמרות שאני לא אוהבת לשבת לאכול ליד זרים החלטתי שזה שווה את זה. 

 

אז נתחיל מה"אבל": אני אוהבת לאכול לבד. זה נחמד לי, לפעמים יותר מאשר ארוחה עם עוד אנשים. אני אוהבת לנסות כמה מנות בקצב שלי, לקרוא ספר או לדפדף קצת בטלפון. אני יודעת שיש אנשים שזה נראה להם מוזר או שמתביישים לעשות את זה אבל מעולם לא הייתי אחת מהם, ותמיד קיבלתי יחס שנע בין אדישות להתלהבות מזה שאני עושה מה שבא לי ולא אכפת לי. תמיד - עד הביקור בדלידה. ישבתי שם ונזכרתי בקטעים מפרייז'ר בפרק שבו הוא מגיע כ-Party of one לאיזו מסעדה. את היחס שקיבלתי מהצוות אפשר לסכם כמשהו שנע בין "יואו איזו מוזרה היא" לרחמים (ובהתחשב בעובדה שזו לא הפעם הראשונה שלי במצב הזה, אני בהחלט לא חושבת שזה משהו שדמיינתי). שוב הרגשתי כמה טוב שעזבתי את תל-אביב ואת גישת ה"אנחנו מגניבים מדי בשבילך" שלה. 

אני לא אגיד שזה מה שימנע ממני לחזור למקום, אבל בהתחשב בזה שרוב הרפתקאות האוכל שלי בימים אלה הן סולו, כנראה שלא אחזור בקרוב. 

 

ועכשיו לאוכל: כתבו פה הרבה לפני שהאוכל טעים אבל לא היה שווה את מחירו ללא העסקית. בסך הכל, אני חייבת לומר שאני לא מסכימה: מתוך 3 מנות שניסיתי, על שתיים הייתי מוכנה לשלם מחיר מלא. לא באותה קלות ומן הסתם לא את כולן בבת-אחת, אבל לא הרגשתי שום חזירות גם בתמחור המלא. 

 

המנות שאכלתי הן (המחירים הם לפני ההנחה): 

ברולה פלפלים חריפים (24 ש"ח): מוגדרת כמנה ראשונה . המנה היחידה שהייתה לא מוצלחת. המלצרית הזהירה כשהזמנתי אותה שהיא חריפה מאוד, והיא אכן הייתה חריפה אבל התאימה לתאוות החריף שתקפה אותי בשנה האחרונה. מה שלא היה סביר בה זו המליחות: כנראה שכדי לאזן את טעמי הסוכר השרוף למעלה, מישהו החליט שמלח יהיה הפיתרון. אבל רק מלח. אז לא. זה היה אכיל בקושי, ולא היה שווה את המרקם הנחמד והפלפלים החריפים שבאמת היו מוצלחים. 

 

טרטר פילה בקר (48 ש"ח): "מנת ביניים". אני זוכרת שקראתי ביקורות עם אכזבה מהחלמון המבושל במנה, שבאמת קצת מפספס את הקטע. אז במקרה שלי הצליח להם עם ההגדרה "מבושל טיפה", והוא היה עדיין נוזלי, והשתלב יפה במכלול. אני לא מעתיקה את המרכיבים שמופיעים בתפריט ברשת, כי אני לא זוכרת בדיוק מה היה בטרטר שלי אבל כן זוכרת שזה לא היה מה שרשום שם. 

 

רביולי שרימפס וסרטנים (54 ש"ח): עוד "מנת ביניים". עבורי אישית המנה הזו הייתה קריאה לקצת פחות נחרצוּת מצדי, והמחשה נפלאה ליתרון של ה-Happy hour. כששאלתי מה הכוונה ב"ירוקים" במנה מהחשש התמידי שלי מכוסברה, המלצרית הסבירה שיש כוסברה מבושלת בכמות קטנה ברביולי עצמם, אבל בגלל הכמות והבישול היא לא מורגשת. היא הוסיפה שאם אני מאוד רגישה עדיף לוותר. בזכות המחיר אחרי הנחה - פחות מ-30 שקל - החלטתי לנסות בכל זאת. בזמן אכילת המנה לרביולי היה טעם של תבלין שלא זיהיתי והיה לי ממש נעים, ולא הבנתי מה הוא, עד שנפל לי האסימון שזו הכוסברה המבושלת, שמעולם לא הסכמתי לנסות כי כוסברה טרייה יכולה לגרום לי לברוח ולטפס על עץ גבוה. אז מסתבר שאני יכולה להיות נחרצת מדי בסירוב שלי לנסות דברים, ואני חושבת שבדיוק בשביל גילויים כאלה נועד המבצע הזה. 

 

יחד עם לחם שהגיע ללא חיוב ועם חמאה נהדרת, יצאתי שבעה מאוד - ועם חשבון מגוחך של 70 שקל אחרי טיפ. 

אז כאמור - אם אמצא את עצמי באזור עם עוד אנשים אני אשמח לחזור. בינתיים אני אסתפק במסעדות שמוכנות לקבל אותי על מוזרויותיי בלי עיקומי אף.