כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה, לפחות במקרה שלי עם טאיזו. רציתי, באמת שרציתי שזה יהיה מעבר לכל דמיון. רציתי שהאוכל יהיה כל כך מיוחד עד כדי שלא אוכל להסתכל על מסעדות אחרות אותו הדבר. כל מי שסיפרתי לו שאנחנו חוגגים את יום ההולדת ה- 30 שלי בטאיזו אמר שאנחנו הולכים ליהנות בטירוף. במחשבה שנייה, אולי הציפיות היו גבוהות מידי, או אולי זה פשוט אני שהפכתי ליותר מדי אנינת טעם ודברים כבר לא מרגשים אותי כמו פעם. אולי זה פשוט גיל 30…
טאיזו של יובל בן נריה היא מיצג קולינרי למופת – החל בעיצוב המודרני של המסעדה העושה שימוש מושכל בגווני אדום-כתום ושחור, בצלחות המסוגננות ובאוכל עצמו, בו הטעמים אכן משתלבים באופן הרמוני כפי שבחלק ניכר מהמסעדות לא מצליחים לעשות. האם טאיזו צריכה להיות מוגדרת בראש טבלת מסעדות הגורמה בארץ? אולי, אני מניחה שכן, אבל לא מהסיבה שמגיע לה, אלא כי אין לה פייט רציני (חוץ מכתית) וזה נושא עצוב כשלעצמו. האוכל בטאיזו טעים, אפילו טעים מאוד, אבל לא ברמה אחת מעל כולם. בשביל שאוכל יהיה מוגדר "מיוחד", צריך להוכיח לי שבאמת נעשו מאמצים כבירים במנות ולצערי זו לא ההרגשה עמה יצאתי מהערב.
הכל התחיל מבחורה אחת שבכלל לא אוהבת אוכל הודי – אני. לא ביקרתי בהודו אחרי הצבא, לא זללתי צלחת טאלי כמו כולם, והביקור ב-24 רופי גרם לי בעיקר לרצות להתקלח בסבון חיטוי. מה בחורה שלא יודעת להעריך מאסללה ופאקורה עושה בערב ההודי של טאיזו? ובכן, יצא המזל ויום ההולדת שלי התרחש ביום ראשון, בימי ראשון מר בן נריה מארח באופן קבוע את סאג'ידה בן צור לארוחה הודית בטאיזו, ושבן זוגי חובב האוכל ההודי לא ראה בזה בעיה.
כאשר אבדנו – אבדנו; עכשיו נשאר רק לתת לזה צ'אנס. ההתחלה הייתה מבטיחה; אני שתיתי קוקטייל עם קוקוס, אננס, וואסבי ולמון גראס, שהיה נפלא בכל קנה מידה, ועידן שתה קוקטייל ג'ינג'ר כתמתם וחריף. שלא תבינו אותי לא נכון, זה היה נהדר. חריף ומתוק במידה הנכונה. לפחות מבחינת הבר, טאיזו מקבלת את כל התשבחות. אבל אחרי הכל, באנו לכאן מסיבה אחרת. כדי לחוות את חווית המטבח במלואה, החלטנו להזמין "ארוחת טאלי", שהיא למעשה ארוחת טעימות מלאה שנבנית עפ"י בחירת השפים. 270 ₪ לסועד.
אציין מראש שגם מי שאינו אוהב אוכל הודי (כמוני, למשל) ייהנה מארוחה בטאיזו, מכיוון שהיא מגוונת ומאפשרת ליהנות מסוגים שונים של אוכל שלא טועמים ביום-יום. כמו תמיד, חלק מהמנות מוצלחות יותר וחלקן מוצלחות פחות. לסבב ראשון הגיעו לשולחן פארטה ממולאת (פאניר, בצלים מקורמלים וראיטה) עם רוטב יוגורט חריף מעולה, פאקורה שרימפס עם כמון, כוסברה, קמח חומוס וצ'אטני תמרינדי ועשבים (התמרינדי היה מוצלח יותר) ופרשנות של המטבח למרק מאסור הודי שהגיע בליווי כדורי דג נהדרים בציפוי קמח חומוס פריך. שנינו הגדרנו את הסבב כמוצלח מאוד והצלחות נותרו ריקות וחפות מנוזלים.
לסבב שני הגיעה במיה תאילנדית במילוי טלה ופיסטוקים ברוטב מקדמיה וחלב קוקוס שהיה פשוט ממכר; מלאי קופטה, עם תפו"א, פאניר, כורכום, קשיו ואגוזים שהיה ממש מוצלח; צלחת עם בשר אונטריב סמיך ומתקתק (לאחר ביס ידעתי שזה כבד מדי ולא בשבילי), קלמרי טנדורי עם איולי שמנת חמוצה, ושרימפס קריסטל שהגיע עם רוטב חילבה, בצל ירוק, כורכום ושמנת חמוצה. כל מנה כשלעצמה הייתה טעימה מאד, אבל הכמות… הכמות הייתה מוגזמת. גם המעבר בין מנה למנה גרם להתנגשות טעמים בפה. השמנת החמוצה של השרימפס לאו דווקא מסתדרת עם רוטב האיולי של הקלמרי, ושניהם גם יחד לא בדיוק מעשירים את טעם האונטריב. ייתכן ושנינו לא היינו צריכים להזמין את ארוחת הטעימות (על גרגרנות משלמים) והעובדה היא שעם כל ההשקעה, הארוחה השאירה לנו תחושה פיזית לא טובה שיום אחרי אנחנו עדיין מנסים לעכל, ללא הצלחה.
כאשר סועד מזמין לשולחנו "ארוחת טעימות" הוא מצפה לתהליך מסוים, הוא מצפה לעבור חוויה כלשהי שהשף רצה שיעבור. יש סיבה מדוע יש "מרענני חך" בארוחה מרובת מנות. במקרה של טאיזו, אין בנייה נכונה של הארוחה, אין תקשורת בין המנות, והכל מרגיש מפוזר מדי. את השולחן שלנו הגדישו שמונה מנות שונות, מבלי שנוכל לתת תשומת לב אמיתית לאף אחת מהן. אחת-אחת הן היו טעימות, אבל כמכלול הן כשלו ובגדול.
נחנו מעט ואני התעקשתי על קינוח (כי מהו יום הולדת ללא קינוח?), ועל אף המלצות המלצר לגבי קינוח המנגו, החלטתי ללכת על האננס הצלוי. בחירה גרועה מאוד. האננס היה טעים אמנם, אך קר, ושאר מרכיבי המנה נראו כמו תפאורה שאין צורך לאכול אותה. עיגולי השוקולד הלבן היו מיותרים ובצקי הדונאט היו מלאים בטעם לוואי. זה הפתיע אותי וכאשר המלצר שאל אותנו מה דעתנו, אמרתי לו את האמת. כאשר הגיע החשבון הוא אמר לנו בטון מתנצל שהייתה בעיה עם הקינוח (זאת אומרת, לא דמיינתי את טעם הלוואי) וקיזז אותו מהחשבון.
האם טאיזו מספקת חוויה קולינארית שקשה לחזור אחריה למציאות? הייתי רוצה להבטיח לכם שכן, אך התשובה היא שלפחות בערב ההודי, עבורי, היא לא. גם עידן, שאוהב מאוד אוכל הודי, ציין בפשטות שאין מדובר באוכל הודי; זו ארוחת מטבח עילי בהשראת אוכל הודי, וכאן טמון כל ההבדל.