"כתית" היא לא סתם עוד מסעדה בנוף הישראלי, היא המסעדה היחידה בארץ עם סיכוי לכוכב מישלן והמסעדה היחידה שהמנות שלה גורמות לכל החושים שלי לפעום מהתרגשות. אם זה לא היה ברור, אני מחבבת את המסעדה; מאוד.

הביקור האחרון שלי בכתית היה לפני שנה. מכיוון שהחבר'ה מעדכנים תפריט אחת לכמה חודשים, שמחתי שאוכל לטעום בביקורי הנוכחי דברים חדשים ולא לאכול את אותן המנות כמו פעם קודמת. החיסרון העיקרי הוא שבעוד בפעם הראשונה הייתי נלהבת, כמעט כמו ילדה קטנה, אל מול כל המנות שעמדו מולי, הפעם הזאת לוותה באדישות מסוימת; לא כי המנות לא טעימות (הן היו נפלאות), לא כי המנות לא נראו טוב (הן נראות כמו יצירת אמנות), אלא מהסיבה הפשוטה שעברו קצת מים בירקון. מאז שנה שעברה עידן ואני הלכנו להמון מסעדות, ביניהן שתי מסעדות מישלן (כרמלו גרקו בפרנקפורט ו- Field בפראג), ורמת הציפיות שלנו השתנתה בהתאם. אם מקודם כתית זכתה לתשבחות כי השאירה את כל שאר המסעדות הישראליות באבק, עכשיו היא הייתה צריכה להימדד אל מול שחקנים ברמה שלה.

מי שאינו מכיר את כתית, כבר 14 שנה שהיא מסעדת הדגל של קבוצת "המזללה" של מאיר אדוני. היא הספיקה להחליף מיקום והלוקיישן הנוכחי שלה הוא חדר צדדי במתחם של "המזללה" בנחלת בנימין. כתבתי בעבר על "המזללה" והן אכן חולקות נקודות דומות, כיוון שבכל אחת מהמנות שמוגשות מורגשת ידו של אדוני. מגוון הטעמים והמרקמים באמת עשוי טוב ולא הרגשתי זאת באף מסעדת שף אחרת בארץ.

מרגע שנכנסת מעבר לדלת של כתית, התחושה היא של בידוד מוחלט מהעולם. אנו חולקים את החלל עם עוד 5 שולחנות נוספים, כך שמקסימום הסועדים בערב עומד על 12-15 איש. המסעדה מופרדת מהרחוב עם וילונות כבדים וברמקולים נשמעת מוסיקה נעימה. החבר'ה בסרוויס עומלים קשות על התפריט ומצפייה בהם בעת מעשה (בשנה שעברה) ראינו עד כמה הם מדקדקים בכל מנה ומנה.

דווקא ההתחלה הייתה מוזרה, זכרתי לטובה קוקטייל עם ליצ'י טרי משנה שעברה, שלא היה לו זכר בתפריט הנוכחי. במקומו הזמנתי קוקטייל אננס אחר שהיה מבחיל (סלח לי, אדוני). החלפתי לקוקטייל אחר, רענן יותר, והוא היה "בסדר"; לא להיט מיוחד, סתם "בסדר". כאשר סצנת הקוקטיילים בתל אביב הולכת ומתחזקת, מוטב לכתית לא להישאר מאחור.

ארוחת הטעימות של כתית עולה כ- 437 ₪ לאדם והיא כוללת 7 מנות שונות, ביניהן מרענני חך. סלסלת הלחמים כוללת את ממרח איולי הפלפלים האלמותי של כתית (רוצה לאכול את זה בכפית כל היום) וחמאה הולנדית מוקצפת, לצד שלושה סוגי לחמים: שאור לבן, מחמצת שחור עם תאנים ולחמניית אניס קטנטנה שרק בשבילה היה שווה להגיע. הסלסלה הסתיימה בביס אחד מלא חיוכים ועזרה לנו להרגיע את הבטן לפני ששאר המנות מגיעות לשולחן.

פתחנו את הארוחה עם "קיץ ישראלי בניחוח סיאם" שכוללת יוגורט יוזו, גרנולה מלוחה מעושנת, ענני מרנג באבק כפיר ליים, תפוח עץ, קרם קארי ירוק, קציפת ריוויון קפואה ובזיליקום תאילנדי. היא הייתה קטנה ונעימה בפה והשאירה אחריה תחושה של רעננות (היוזו, הכפיר ליים והבזיליקום תרמו לכך). כבר התחלה טובה.

המנה הבאה הייתה "ים של פרדסים אסייתיים" שהורכבה משני חלקים. האחד, טרטר דג ים עם בוטנים קלויים, קולורבי יוזו, ויניגרט מנדרינה וציר דאשי; והשנייה, באן צלופח בטמפורה עם חמוצים אסייתיים ורוטב באן מי. דווקא מנת הבאן הקטנטנה והממזרית הזאת הייתה מדהימה וגרמה לי לרצות את אותה המנה בדיוק בחתונה שלי (כן כן, כל פוסט מהצעת הנישואין של עידן ועד החתונה עצמה יקבל אזכור לזה...). הטרטר היה במילה אחת: חריף. מאוד מאוד חריף. חריף מעבר לכל מידה שאני יכולה לעמוד בה, כך שלא יכולתי להבדיל באף טעם אחר וחבל שכך.

משם המשכנו למנה גדולה יותר, "עונג מזרח תיכוני," שכללה לשון עגל כבושה ומעושנת בגלייז בהרט, פטיסייר חומוס, חומוס הדס קלוף, רייט חלקי פנים, שום קונפי, אריסה מרוקאית, איולי לימונים כבושים, אבק לימון פרסי ועלי חמציץ. זו מנה שכוללת כל כך הרבה מרכיבים ועדיין מצליחה להיות מטריפה. לשון העגל (מעולם לא אכלתי לשון) הייתה רכה ונמסה בפה באופן הרמוני מדהים. הרטבים לצדה (השום, האריסה והאיולי) היו נהדרים והרייט חלקי פנים הזכיר לי בחיוך פטה כבד אווז שמנוני. פשוט מנה נפלאה שהתבאסתי שלא היה יותר ממנה.

עברנו למרענן חך נוסף לפני העיקרית, "מוחיטו חוף גורדון". המנה הכילה יוגורט, מלון, מלפפון, טפיוקה, כוסברה, שקדים מולבנים, ליים, שמן זית, גרניטת מוחיטו והבנרו וקראנץ' מנטה. את המטרה שלה היא השיגה (אכן גרמה לרענון החך) אבל לא הרגשתי שהטעמים היו עזים כפי שקיוויתי. מנה קטנה וחמודה בפני עצמה, גם אם מעט נשכחת.

העיקרית שלנו הייתה "פרות קדושות בניו דלהי" - פילה עגל צרוב בערביקה הודית, פנקוטת דלעת יפנית בפיח בצלים, קרם משמש אוזבקי והל עם ענבים שחורים מיובשים בתמרינדי, יוגורט כבשים ומי ורדים. מעבר לצילחות היפיפה של המנה, היא הייתה ממש מיוחדת לדעתי. הבשר היה רך וטוב, פנקוטת הדלעת הייתה מיוחדת, קרם המשמש בשילוב היוגורט היה טוב, הגרגרים השחורים (שלאחר טעימה התגלו כענבים שחורים מיובשים) היו מופלאים והאקסטרא קראנץ' שהונח בצד היה מתוק ומושלם.

לטרום קינוח הגיע "פריז, טהרן, בנגקוק" והיה קטן ועוצמתי. הוא הורכב מגבינת קרם בושה, קראמבל לימון פרסי עם שוקולד לבן ושזיף אדום, מנדרינות בשמן זית, סורבה ליצ'י, סירופ זעפרן, כפיר ליים, למון גראס ובזיליקום תאילנדי. איכות גבינת הבושה בתחתית הייתה מורגשת. היא הייתה מעט חמצמצה והשתלבה מעולה עם המתוק של השוקולד, המנדרינות וסורבה הליצ'י. אחלה מנה (אם כי קטנטנה).

הקינוח שחתם את הארוחה היה "שוקולד מזרח ומערב" - ביסקוויט פולי קקאו, פרפה שוקולד גוואנחה, צ'יפס קוקוס, דפי שוקולד עם קרמו מנג'רי, סורבה פירות יער, ג'ינג'ר מסוכר, ליקריץ ולוז באספרסו. לצד כל זה הגיע יוגורט יוזו, סלסת מנגו, טוויל אננס, מרציפן מנגו ולמון גראס. האמת היא שכל החלק השוקולדי בקינוח לא היה חביב עליי והיה אפשר לוותר עליו; פשוט יותר מדי שוקולד מרוכז. דווקא הצד הפירותי - מקל המנגו עם המרציפן (מדהים!), טוויל האננס, אבקת הפטל וסורבה פירות היער היו מושלמים. אני אוהבת קינוחים פירותיים כי הם עוזרים לי לסיים את הארוחה עם משהו מתוק ולא עם אוברדוז שוקולדי, במקרה הזה מוטב היה לכתית לו הייתה נשארת בגזרת הפירות בלבד ולא חומקת אל עבר ארץ השוקולד.

השורה התחתונה היא שכתית מספקת חוויה כוללת ולא סתם "אוכל". אישית, נהניתי יותר בביקור הקודם שלי במסעדה, אבל האם זה האוכל של מאיר אדוני שהשתנה? לא, זו כנראה אני שהשתניתי. אני חושבת שטבע המסעדה - מחיר המנות הגבוה (437 ₪ לאדם) והתחייבות הזמן שהיא דורשת (ארוחה של שבע מנות לאורך שלוש שעות) - מביאה לכך שביקור בכתית צריך להיעשות במידה ורק באירועים סופר מיוחדים, אבל עדיין הייתי ממליצה לכל אחד שאוהב אוכל להגיע לשם. כתית היא לא עבור כל אחד, אבל עבור קהל היעד שלה - היא נותנת תמורה מלאה.
 

הפוסט המלא בבלוג שלנו