הקטנה קיבלה מנה ענקית של לינגוויני בולונז (57), עם כמות נדיבה מאד של בשר. הפסטה היתה מוצלחת מאד והבשר היה עשיר בטעם (וריח ). דוגמא טובה למנה שהיא מאד מאד בייסיק שקיבלה ביצוע טוב.

 

אנחנו הזמנו שתי מנות ניוקי. ניוקֱי סלֹקֱ (69) עם ריקיטה ואגוזי פקאן ברוטב שמנת. הניוקי היו מהסוג העגלגל, שכיף לנגוס בו, והטעמים השתלבו בצורה מאד מעודנת. היה כיף לאכול את המנה הקטיפיתית הזאת.

 

המנה השניה של הניוקי, עם פרוסות עוף ואװז , בזילֹיקֱום ועגבניות מיובשות, ואיך לא - רוטב שמנת, היתה לטעמי פחות מוצלחת מהניוקי סלק. הניוקי היה מעט "דביקי" מדי יחסית לאיך שאני אוהב אותם, אם כי עדין בגבולות הסביר. הבעיה העיקרית היתה שבניגוד לניוקי של הסלק שבה הכל השתלב בצורה מאד מעודנת, כאן הטעמים היו אגרסיבים מדי. כמו ההבדל בין להכנס לים סוער לבין ים חלק ורגוע.

 

עם ילדים אי אפשר בלי קינוחים. פונדנט שוקולד חמה (37) היתה במרקם הנכון, נוזלי באמצע כמו שצריך. בטעם - לא מספר אחד שפגשתי אבל סביר. טרמיסו (33) מוצלח, עם איזון נכון בין טעמי הקפה לבין טעמי קרם השמנת/מסקרפונה.

 

בדיעבד הצטערתי שלקנו שתי מנות ניוקי. הרבה מתלוננים על הדוגמיות שנותנים במסעדות. לי יותר מפריע לצאת ממסעדה עם בטן כבדה, וכאן הפחממות והשמנת עשו את שלהם, ואם היינו יודעים שהקטנה תקבל מנה היסטרית שנצטרך לעזור לה לחסל קרוב לחצי שלה אז כנראה שהיינו מזמינים אחרת. אפילו שמהקינוחים כל אחד אכל כפית וחצי, זה הרגיש כמו האנגאובר של אוכל, עם כבדות שליוותה את הגוף עד שעות הערב. צריך לקחת את זה בחשבון במסעדות מהסוג הזה ולא להתפתות להזמין יותר מדי.

 

לאורך כל הארוחה, הן מבחינת ביצוע המנות והן מבחינת השירות, הורגש שהמסעדה מתפקדת כמו מכונה משומנת. גם שתי המנות הפחות מוצלחות היו בגבולות הסביר. המוצלחות (הניוקי סלק והטירמיסו, והאישה בטח משפשפת את העיניים כשהיא קוראת את זה ממני) היו מאד מענגות. 

 

בוטום ליין

מבלי להתיימר להיות איזה מסעדה עילית ובלי להגרר לאופנה של מסעדות שף על כך המשתמע - המסעדה שומרת על עקביות מבורכת לאורך שנים. זה די נדיר בארץ. ריספקט.