כמיטב המסורת, גם השנה חיפשנו מסעדה באיזור של פסטיבל הפסנתר, והפעם בחרנו בקוואטרו של אביב משה, שסמוכה למסה, מסעדת האם שלו. אני בכוונה כותב "סמוכה" ולא "מעל" כמו שהרבה כתבו וגרמו לי לחשוב שזה משהו כמו "הקומה השניה של מסה". בפועל יש לה כניסה נפרדת, לא רחוק מהכניסה למסה, במעלה מדרגות שמביאות לכניסה למסעדה.
 
המסעדה ממוקמת בבניין משרדים. לא מרגישים את זה כשיושבים בפנים אלא בעיקר כשעושים את הדרך הארוכה לשירותים (אל תידחו את השלפוחית לרגע האחרון...). העיצוב, כמו תמיד אצל אביב משה, מאד בומבסטי. מסכי VJ חרוזים מהתקרה. בר ענקי. אף אחת משתי המסעדות היא לא ממש כוס התה העיצובית שלי, אבל את העיצוב של קוואטרו אהבתי קצת יותר מאשר את הוילונות של מסה. את המוזיקה (האלקטרונית) הייתי שמח אם היו מחליפים.
 

על הכסאות הנמוכים של הבר הם צריכים לרשום פטנט. החיסרון בבר הוא בדרך כלל הישיבה על כסאות גבוהים שמקבעות אותך בזמן הארוחה. כאן הצליחו לחתן את שני העולמות. גם לשבת על הבר וגם בכסא רגיל. צריך לנסות את זה כדי להבין אבל זה באמת נרשם כשאפו תיכנוני (יש לקחת בחשבון שלא כל הבר זה ככה, רק חלק ממנו!).

הזמנו שתי ראשונות ועיקרית אחת. למרות הסיכון של מגבלות הזמן (בגלל ההופעה) ביקשנו להוציא את המנות אחת אחת, ולמרות זאת + עיכוב קטן של העיקרית, שקצת הלחיץ אותנו, הצלחנו לעמוד בול בזמנים, גם בעזרה של הצוות שקלט את העניין. ככלל, השירות היה אלף אלף.
 
לאוכל.

פתחנו עם מנה מהספיישלים. מנה מתקתקתה יחסית שבמרכזה כבד אווז . בעוונותנו לא יצא לנו לאכול את מנת הכבד אווז וולרונה המפורסמת של מסה, אז המנה של קוואטרו היתה כנראה הפיצוי. הכי טוב לראות את זה בתמונה שמצורפת. הכבד אווז היה עשוי נפלא והתמוסס בפה. לידו זביון אמרנה. הפירורים זה קראמבל בוטנים. ה"סיגר" זה קנלוני גבינת חלומי במילוי דלעת ופקנים מסוכרים. מי שחובב מנות מתקתקות – שיוסיף לרשימת ה-todo. מנה מצטיינת.

הראשונה הנוספת שחלקנו – כיוון אחר לגמרי. מנת של שרימפס על קרם סלרי . בתמונה אפשר לראות גם קצת אספרגוס ולמיטב זכרון האישה גם פפריקה מעושנת. לא צילמנו את התפריט אז אני לא זוכר מה היו הקוביות הצהובות בצד. היה צריך לעשות סוויץ' בראש מהמנה המתקתקה, אבל סך הכל אהבתי מאד את הטעמים גם במנה הזו.

מהעיקריות בחרנו ב טורטליני לחי עגל על קרם שורשים ורוטב יין אדום. עוד מנה שרשמה הצלחה, עם טורטליני עשויים מצויין וטעמים עשירים ומודגשים.

את הקינוח שקרוי "גינה" נראה לי שהאישה בחרה מראש. מתמונות שאני רואה ברשת נראה לי ששינו לגמרי את העיצוב שלו: בתמונות של אחרים הוא נראה מוגש כעירבוביה די גדולה בצלחת. לנו הוא הוגש על פלטה רחבה, שנותנת ביטוי הרבה יותר מודגש לויזואליות המהממת שלו.

כמו שאפשר לראות בתמונה – קינוח של אלף מרכיבים, מפרחים ועד פטריות ממרציפן (ככלל יש לא מעט טעמי מרציפן במנה, יש לקחת בחשבון) ופירורי בצק ומרנג וגלידה ו... מה לא.

מצד אחד, זה כמו לאכול כמה קינוחים ביחד, ומי שמעדיף קינוח קוהרנטי עם טעם ומרקם מאד מאופיינים אז זה כנראה לא הקינוח בשבילו. אני דווקא אהבתי את הערב רב הזה, ואני מעדיף את זה על פני קינוח שוקולדי מונוטוני שהוא גם כבד לי מדי בסיום ארוחה וגם משעמם אותי בדרך כלל אחרי הביס השני. כאן בכל ביס היה משהו קצת אחר, ואפילו שזה כמו עשרה קינוחים שחוברו יחדיו, היה כיף לנשנש את זה.

בוטום ליין.
אני שמח שיצא לנו להגיע לביקור בכורה במקום הרבה אחרי הרעש התקשורתי שליווה את הפתיחה שלו. רווח הזמן נתן למסעדה מספיק זמן לייצב את עצמה ולהתגלגל על פסים בטוחים.

 

אישית, גם במסה וגם בקוואטרו אני נאלץ לסנן את ה"מסביב" (עיצוב, מוזיקה וכו'), שאליו אני פחות מתחבר, ולהתרכז באוכל נטו.

מי שכן אוהב את זה (אני יודע שבניגוד אלי הרבה "עפים" על העיצוב של מסה, למשל) או שמסוגל "לסנן" את זה (כמוני) אז האוכל של קוואטרו בהחלט שווה ביקור בגילגול הנוכחי של המקום. כל המנות היו לנו טעימות, מי יותר מי פחות זה בעיקר עניין של פוטו פיניש או של טעם אישית, אבל סך הכל – ארוחה מוצלחת מאד.