התכנית המקורית היתה לחזור פעם נוספת לבועז מבשל, כי הצימר שלנו נמצא במרחק חמישה בתים מהבית שלו, אבל לרוע המזל הוא חלה ונאלץ לבטל. למזלנו מצאנו מקום במיכאל. יש לציין שבכל המסעדות שהזכרתי כבר ביקרנו, אבל מה לעשות שבחיפוש של מקום שיכול להתאים לארוחת ערב "רצינית" של יום הולדת ולא סתם מקום לצהרים של אחרי טיול, אנחנו מוצאים את עצמנו כל פעם נופלים על אותם מקומות. נקודה עצובה לגבי המבחר של מסעדות הצפון.
קטע קצת יוצא דופן של המסעדה הוא הבעלים שמסתובב בין השולחנות, וחוץ מאשר לתפעל את המלצריות הוא מגיע לכל שולחן ועושה היכרות קצרה. בסך הכל אני בעד הרעיון, זה נחמד שהבעלים של המסעדה מגיע לתת יחס אישי לקליינטים ואם יש משהו גם אפשר לפנות אליו כי הוא מסתובב כל הזמן. עם זאת, נראה לי שכדאי לעשות את זה פחות רשמי, בלי לחיצת יד. בארץ בדרך כלל ביקור שמתחיל בלחיצת יד מתחייב בחתימה על חוזה עם כל מיני אותיות קטנות אז נראה לי רצוי בלי זה.
חוץ מסמול טוק עם הבעלים גם אכלנו, כמובן. מהראשונות בחרנו מהספיישלים סלט עם בוראטה ורצועות ברזאולה, עגבניות. קצת בצל, בזיליקום והרבה שמן זית. מנה מרעננת ונחמדה אבל התימחור (לא זוכר במדוייק, אבל למעלה מ-60 ש"ח) נראה לנו מוגזם.
עיקריות התחלקנו בשתים. הראשונה: ניוקי, נתח קצבים פטריות ופרמז'ן. זו היתה העיקרית הפחות מוצלחת. לא שהיא היתה רעה, אבל חסר לנו יותר עומק שמאפיין, בדרך כלל, מנות כאלה. הניוקי, כמו שאפשר לראות בצילום, היו צרים יחסית וארוכים. אני מעדיף אותם קצת יותר שמנמנים. עם זאת, היא היתה לא רעה רק פחות מוצלחת מאיך שזה נקרא "על הנייר". השניה: שקדי טלה על קרם ארטישוק וגזרים. כאן אין תלונות, מנה מוצלחת מאד.
קטע קצת יוצא דופן של המסעדה הוא הבעלים שמסתובב בין השולחנות, וחוץ מאשר לתפעל את המלצריות הוא מגיע לכל שולחן ועושה היכרות קצרה. בסך הכל אני בעד הרעיון, זה נחמד שהבעלים של המסעדה מגיע לתת יחס אישי לקליינטים ואם יש משהו גם אפשר לפנות אליו כי הוא מסתובב כל הזמן. עם זאת, נראה לי שכדאי לעשות את זה פחות רשמי, בלי לחיצת יד. בארץ בדרך כלל ביקור שמתחיל בלחיצת יד מתחייב בחתימה על חוזה עם כל מיני אותיות קטנות אז נראה לי רצוי בלי זה.
חוץ מסמול טוק עם הבעלים גם אכלנו, כמובן. מהראשונות בחרנו מהספיישלים סלט עם בוראטה ורצועות ברזאולה, עגבניות. קצת בצל, בזיליקום והרבה שמן זית. מנה מרעננת ונחמדה אבל התימחור (לא זוכר במדוייק, אבל למעלה מ-60 ש"ח) נראה לנו מוגזם.
עיקריות התחלקנו בשתים. הראשונה: ניוקי, נתח קצבים פטריות ופרמז'ן. זו היתה העיקרית הפחות מוצלחת. לא שהיא היתה רעה, אבל חסר לנו יותר עומק שמאפיין, בדרך כלל, מנות כאלה. הניוקי, כמו שאפשר לראות בצילום, היו צרים יחסית וארוכים. אני מעדיף אותם קצת יותר שמנמנים. עם זאת, היא היתה לא רעה רק פחות מוצלחת מאיך שזה נקרא "על הנייר". השניה: שקדי טלה על קרם ארטישוק וגזרים. כאן אין תלונות, מנה מוצלחת מאד.
בוטום ליין מבחינת הכיוון של התפריט היא מאד מזכירה לי את קלארו. בשתיהן לא מנסים לזקק מנות סופר יצירתיות אלא לעשות מנות שידברו לכולם, אבל עם ביצוע של מסעדה ולא של בית.
עם זאת, מי שמזמין מקום במסעדה צריך לקחת בחשבון שזו לא מסעדה תל אביבית אלא מסעדה גלילית, עם קטעים קצת יוצאי דופן (הסמול טוק עם הבעלים והשירות שתמיד יכול להיות קצת מעופף). אבל סך הכל בהתחשב בהיצע של מסעדות מסוג כזה באיזור מדובר במסעדה ראויה, שאפשר להעביר בה ערב נעים, אבל חשוב להגיעי עם הסטייט אוף מיינד הנכון.
