אם יש מסעדה ישראלית שגורמת לי קרייבינג ממש כמו לפלאפל כשאני יותר משבועיים בחו״ל, היא עזורה התל אביבית.
זו המסעדה שבה אני מעדיף לשבת בקצה הדלפק, צפוף ליד מכונת
הגלידה (עוד נשוב אליה), ובתצפית מצויינת אל כל הבר ושני חלילה
של המסעדה, והכי חשוב ומבלבל, אל עבר סירי הענק היושבים
על גבי פתיליות של פעם. מבלבל? כי הכל קורץ לאכול.
בסופה של התלבטות, ובעצת סועדים זרים שחלקו עמנו את הבר בחרנו לאכול אחד ״רחל״ - בשר עם שעועית ירוקה (קונפי בשמן שלא הפסקתי לחטוא להספיגו בחלת השבת שהוגשה בנוסף לפיתות השמנמנות) ואחד ״חמו״ - קובה ענק בתבשיל חומוס והרוטב במרקי שלו. שתי המנות - פסגת הבישול האיטי או אם תרצו: האוכל הביתי שכך הייתי רוצה לחוות לו הייתי שב לימי ילדותי המשמימים (קומבינה של ימי הצנע, הורים קרייריסטים וילדות מפתח).
המנות בעזרה הן אנטיתזה למנות שף - צוחקות על צלחות מפונפן וענקיות עד להתפקע מוערמות עד לגבולן של הצלחות כאומרות: נראה אותך מסיים אותי חביבי.
את חווית עזורה אני חייב, כתמיד, למתוח ולקחת טייק אוואי (משול לרכוש דיסק ביציאה מקונצרט): 2 קציצות בשר בגודל כדור טניס האחת ברוטב עגבניות סמיך ועוד ״חמו״ אחד יחד עם חמוצים וסלט טורקי.
עם שתייה קלה (ויתרנו על עראק באשכוליות טריות) וסורבה פיסטוק
מצויין OTH , כ 200 ש״ח לפני.
שמח בצהרי שישי בעזורה, בועה של אסקפיזם בימים טרופי הרוחות
הרעות מבלי לצאת מנתבג.