תור ארוך זה זמן להיזכר בבדיחות עבשות על תורים בברית המועצות מילדותנו. רוסי אחד רואה תור ארוך במוסקבה בברית המועצות. הוא ניגש לאחרונים בתור: "למה התור? לחם? נייר טואלט?". הם הודו בבושה שאין להם מושג. ראו תור, נעמדו. הוא ממשיך ללכת קדימה ושואל – "למה אתם מחכים?", אבל איש לא ידע את התשובה. לבסוף הוא מגיע לראשון בתור: "תור למה זה?". הבחור עונה: "לשום דבר. נעצרתי לנוח מהליכת הבוקר, נמנמתי קלות, ולפני ששמתי לב נוצר תור ענק מאחוריי".
- אז למה אתה לא ממשיך ללכת?
- השתגעת? עד שאני סוף סוף ראשון בתור?!

האמת שיחסית לפעמיים שחלפתי באזור, התור בסוסו אנד סאנס לא היה נורא, אלא יותר מבולגן. נזכרתי איך בקוריאה אנשים עמדו בתור שאפשר ליישר לפיו סרגל כדי לעלות לאוטובוס, בדממה, בעוד פה זה נראה כערימה יותר מתור, ועם קשקושי ה"אני אחריך? רגע, אז מי אחריך? אבל אני הייתי פה קודם".
בסופו של דבר חיכינו כ-25 דקות. לא נורא יחסית לסיפורים ששמענו, אבל כפי שאמרנו זו לזו במחצית הדרך: בשביל לחכות 20 דקות ומעלה לדוכן רחוב האוכל צריך להיות לא פחות ממעולה כדי להצדיק את ההמתנה, או לפחות דיל מדהים (כמו התור האמיתני הקבוע בברילוצ'ה ארגנטינה להמבורגר הפשוט, אך בעל VFM מנצח בשישה שקלים, על הגרילר הקבוע בכיכר העיר בצהריים).

אבל נו, ההמבורגר הכי מדובר בעיר, המבורגר שף כך הבטיחו. אז חיכינו.
התווכחנו עם ניסיון עקיפה, ניסינו להשיג תפריט (עוד סיבה לבלגן של התור, הניסיונות להגיע לתפריט או הגעה לקופה ללא מושג מה בכלל האפשרויות), ואז התעמקנו בו. 80/20 בייקון-בקר היא אפשרות מנצחת עבורי, אין בכלל מה להסס.

אבל עד ההגעה להזמנה הסופית, ההיסוסים התגנבו, ואזי – וכן, אם כל הפתיח הארוך מייאש אתכם, זו בדיוק אלגוריה לייגע כשממתינים זמן ארוך ומייגע בחום תל אביבי בצפיפות התור בשביל להגיע לתכלס – הקופאי אישש את הבשורה המרה. טוב, אישש אחרי שלחצתי, ושינה גירסה. "אה... כן... זה בייקון טלה". בייקון זה חזיר, למה כתוב בתפריט ההמבורגרים שזה בייקון? "זה בייקון, אבל טלה".

אין לי בעיה עם קיומה של גבינה צמחית שאין בה בדל חלב. או מרגרינה. אם אתם נהנים מזה, תפדאלו. יש לי בעיה כשהן נמצאות במעדניית הגבינות ומציעים לכם אותן כשאתם מבקשים גבינה או חמאה. זו רמאות, בדיוק אם אבקש שווארמה עוף ואקבל סייטן. לו הייתי רוצה תחליף, הייתי מבקשת. קראו לילד בשמו: "רצועות טלה" או "פייקון".
מה שמדהים הוא שלא מדובר פה על מקום כשר. ברירת המחדל היא צ'יזבורגר, בתוספות יש לובסטר. אז מה הקטע? האם כמו אצל מאיר אדוני סבתא של עומר מילר באה לו בחלום ואמרה "נכדי, הצביון היהודי בסכנה בגלל הבייקון! אבל זה בסדר, אין לו שום בעיה עם עבודה בשבת וגבינה מלמעלה!"...?

זו היתה האכזבה הראשונה. אני באמת לא חושבת שזה מכבד מקום שמכנה את עצמו כמבית "שף" להגיש חיקוי בלי שום סיבה נראית לעין. אז הלכנו על המבורגרים אחרים. ו... טעים. נחמד. קטנצ'יק. ארבע ביסים, אהממ... זה הכל?

כאמור, תור ארוך (שמהסתכלות על התפקדות המקום ניתן היה לקצרו ולסדרו) מייצר ציפיות, ובסופו של דבר האוכל טעים אבל לא עומד בהן – יש המבורגרים טעימים לא פחות שלא כרוכים בהמתנה ואז חיפוש ספסל או אכילה בעמידה, וגם מבחינת VFM זה לא מחזיק מים (במחיר של ה-110 גרם תוכלו לקבל כפול באנגוסרי, למשל). ובפרטים הקטנים: פייקון, הבטטה היתה מלאת שמן ופחות מוצלחת ממה שאפשר להפיק בבית בקלות, ולצ'יפס היו אופציות קטשופ או מיונז מסחריים בלבד, מה שהופך אותו ליעיל וטעים מסוגו כשהסוג הוא מזן האוכל המהיר, לא "שף". הצ'יפס של הויטרינה יכול לישון בשקט... (ושם לפחות יש חרדל, וקטשופ-מיונז מעניינים יותר, עם נגיעה אישית). יתרה מזו, עד שההמבורגר הגיע אלינו, הוא היה קרוב לפושר.
הייפ, ותור, ולא מספיק מאחוריהם לשידור חוזר.

קינחנו בסיציליאנית בסניף החדש מול גן העיר, שהיתה סיומת הרבה יותר מוצלחת, ובעיקר – 3 דקות המתנה.






וכל הזמן הזה חשבתי על אחד הדוכנים החביבים עליי בלונדון. גם שם יש תור (מסודר, ולא כזה שניתן לקצר בהתנהלות חכמה יותר של הדוכן), גם שם המנה  קטנה ואפילו באותו מחיר (היתה אז, 36 שקל, מאז ירד הפאונד). אבל איזה המבורגר! בשר קונפי אווז שנשר מהעצמות, גובש למעין ערימה מעל לחמניית בריוש צלויה קלות, רוקט, ריבת בצל סגול, וחרדל, ונקלה עם קצת פירורי עור מטוגן קריספיים, ומעל גבינת צ'דר מעושנת מותכת, או גבינה כחולה/עיזים מותכת עם זרזוף דבש כמהין - כמה ביסים בודדים, אבל שמוחקים את ההמתנה ומביאים אותך לביקור חוזר.