כל שנה, מזה 40 שנה [!] אני עושה גיחה למשפחה נוצרית בכפר ראמה המייצרת שמן זית ממטעים משפחתיים בני מאות שנים. שמן סמיך ונפלא, ללא שמץ מרירות ועם טעם פירותי עמוק. הם מוכרים לי מהחביות ששמרו לשימוש המשפחה במרתף הבית כך שאין כל חשש לזיופים או לתערובות מפוקפקות. הם גם נותנים לי קצת זיתים מחבית שלהם, זיתים קטנים, ירוק-אפור, שעוד לא יצא לי לראות בשווקים. הזית הוא סורי אך לא מבוקע ונקטף מהעץ במסיק מאוחר כשהוא מתחיל להשחיר.

אז אם כבר הגענו לכפר ראמה, לא נאכל בשראביכ?

זו כבר לא עונת הירק הנאסף בשדות אך אני ממילא לא מאלה שמתרשמים מהקטע ה'אותנטי' שבכך. את המולוחייה אני ממילא מבשלת בבית ולא אוהבת את דרך הבישול שלה במגזר הערבי בארץ. על חוביישה ועולש, אני מוותרת.

לאחר הפתעת חברי מהמיקום המוזר של המקום - התמכרנו לכל מה שעלה על השולחן: 4 קובות מצויינות, 3 עטאייף גדולים ממולאים בתרד וזעתר, משוואשה ענקית, סלט ירקות קצוץ על המקום מתובל נפלא והחציל המיוחד ברכז רימונים שהיה כה טוב. בטח שכחתי עוד דבר או שניים.

חשבנו להזמין גם מוסאחאן לשלושתנו - אך היינו מפוצצים. כל הטוב הזה - 100 ש"ח לשלושה אנשים ששבעו ונהנו מכל ביס.

מצטרפת לכל ההמלצות על המקום.