לפני שנה אכלנו שם פעם ראשונה את עסקית הצהרים המשתלמת ביקום. לא היה לנו ספק שנחזור, רק שבשביל טנגו צריך שנים ושף דייויד בולי החליט להקשות עלינו ולצאת לשנת שבתון שבמהלכה הוא סוגר את המסעדה כדי להקים במקומה מסעדה חדשה, בקונספט אחר.

לא יהיה מוגזם להגיד שבמשך חודשים עקבנו אחריהם. כל בוקר בנסיעה באוטובוס הייתי פותח opentable ובודק מה המצב. כל פעם זה נראה כאילו זהו, סוגרים. ואז פתאום נפתחים תאריכים חדשים. למרות שראיתי שה opentable מתעדכן מיידית, האישה החליטה שהיא חייבת גם לדגום אותם בטלפון איזו פעם אחת. שלום. מה שלומכם. מה קורה. מה הולך. מה התכניות ליולי. לא יודעים. כמו שאת רואה אנחנו חיים מחודש לחודש.

יום שישי בערב. אחרי שכבר ביצענו את ההזמנה. טלפון בנייד. איזור חיוג 212. האמת נפל לי הלב. אולי בעיה עם ההזמנה עם המלון. אולי משהו התפקשש בלוח הזמנים של הביקור. אני עונה. שלום. מדברים מבולי. לפני כמה זמן התעניינתם על חודש יולי, ועכשיו החלטנו לפתוח גם ביולי אז רצינו לקחת מכם הזמנה.

האישה לא זכרה בכלל שהיא נתנה להם את המספר שלי ולא ברור מאיפה יש להם אותו. אבל לחשוב שמסעדה שלא ממש עומדת ריקה ביום יום תעשה שיחה בינלאומית לישראל רק בשביל לקחת מאיתנו הזמנה כי פעם התקשרנו להתעניין - מבחינתי זה אומר הכל. אין דברים כאלה. אמרנו שכבר עשינו הזמנה באתר, ונשמח להגיע.

שינוי אחד מבורך שהונהג במסעדה: אין יותר צורך בז'קט לארוחת צהרים. רק לערב. חבל שלא ידעתי את זה. היה חוסך לי להסחב לשם עם בגדים מחוייטים ביום הכי הביל שהיה לנו בביקור. חוץ מזה הכל נותר בעינו. חמש מנות פלוס הפתעות בין לבין. 59$ (גבוה רק בקצת מה-55$ של פעם שעברה, אבל גם שער הדולר ירד מאז...). הנמכנו ציפיות. הזכרנו לעצמנו שאין שידורים חוזרים בחיים. וקיווינו שלפחות יהיו שלוש שעות נעימות.

לא עברנו על המנות שבחרנו בפעם הקודמת. העדפנו להגיע טבולה ראסה. בדיעבד, רבות מהמנות שהיו בפעם שעברה חזרו גם הפעם, ודי הפתענו את עצמנו בכך שבחלק גדול מהן חזרנו שוב על הבחירה של שנה שעברה.

זו גם הסיבה שאני אפרט הרבה פחות מבפעם הקודמת. ממילא המסעדה עומדת בפני סגירה, ולמי שממש מתעקש אפשר למצוא בקלות את הדיווח של שנה שעברה.

מנות פתיחה

פתיח ראשון: שני לחמי פתיחה. בגטונצ'יק ולחמניית סיידר מתקתקה. שניהם הוגשו חם והיו מוצלחים.
פתיח שני: שני סוגים של finger food. פחזנייה (גוז'ייר) עם גבינה וטוויל עם פירה כלשהו ועליו ביצי דגים. מנה זהה לזו שקיבלנו שנה שעברה. היתה ונותרה טעימה רצח, כזו שעושה חשק לעוד.
פתיח שלישי: הוגש יחד עם הפתיח הקודם. שילוב של סלמון ואבוקדו. מנה עם טעם כל כך עדין, שבקושי אפשר היה להרגיש שזה אבוקדו. היה לזה טעם לבנדרי במקצת. גם הפתיח הזה היה מוצלח.

מנה ראשונה

שנינו בחרנו בתבשיל סלק צלוי על טרין של גבינת צאן. השילוב של הסלק המתקתק עם הקרמיות מהגבינה היה מוצלח. מנה טובה מאד.

מנה שניה

שלי: שידור חוזר משנה שעברה, "פלאן" של פורצ'יני. מנה מנחמת קלאסית עם טעמים עמוקים. Golden Princess Crab ששט בה לא הוסיף לי הרבה. מנה נחמדה, אבל בפעם הקודמת היא עשתה לי יותר וואו.
של האישה: התיאור היחיד שאני יכול לחשוב זה ענן קוקוס ושום שבתוכו שטה ביצה. היו שם גם ham וארטישוק והשד יודע מה. מנה מאד מאד מיוחדת. תענוג.
מנת הפתעה שהוגשה לנו ליום הנישואים. סוג של סלט קלמארי שלא עפתי עליו, למען הכנות.

מנה שלישית - עיקרית

שלי: בשונה משנה שעברה ששנינו לקחנו תבשיל לחי בקר, הפעם גיוונתי עם ברווז. עם כל הכבוד לברווז שהובא במיוחד מלונג איילנד והוגש עם רוטב מתקתק זו היתה המנה החלשה והמשעממת בארוחה.
של האישה: האישה חזרה על מנת הלחי + ניוקי משנה שעברה. הבשר היה מצויין, רך ברמה שלא דורשת סכין. הניוקי היו במרקם לא מוצלח מבחינתי.

שתי העיקריות לא היו ה"שיא" של הארוחה.

מנה רביעית - קדם קינוח:

של האישה: האישה בחרה שוב כמו בשנה שעברה במרק קוקוס קר עם גרניטה אננס וגלידת אמרטו. מהמעט שטעמתי הצטערתי שלא לקחתי את זה. היה טעים אפילו יותר ממה שזכרתי בשנה שעברה.
שלי: אני חזרתי על הגרניטה של האוכמניות ופרחי היביסקוס משנה שעברה. אז אהבתי בה את המינון הנכון של החמיצות. הפעם משהו התפקשש להם בהכנה שלה והיא היתה חמוצה ברמות בלתי אכילות. לא הערתי על זה כי גם ככה לא חסר לי אוכל.

אם כבר הזכרנו מקצועיות. בתחילת הארוחה יידעתי את המסעדה על בעיתיות עם אשכולית. בקינוח שרציתי לבחור הוזכר תפוז דם, אבל לא אשכולית. המלצרית שלקחה מאיתנו את ההזמנה היתה מלצרית אחרת מהמלצר הראשון שדיבר איתנו לגבי רגישויות (שירתו אותנו לפחות חמישה מלצרים שונים) ולמרות זאת היא ישר אמרה בלי למצמץ: סורי, אבל יש במנה אשכוליות. היא לא הציצה בפנקס שלה בשביל זה. היא לא היתה צריכה לשאול במטבח. או את המלצר הראשון. או את השני. היא שלפה את זה כאילו היא מכירה אותי כבר עשרים שנה, וזו, מבחינתי, מקצועיות של מסעדה.

מנה חמישית (קינוח):

של האישה: קינוח שוקולדי עם הל. אני כידוע לא אוהב טעמי קפה בקינוח, אז הקינוח לא ממש דיבר אליי.
שלי: בגלל שקינוח אחד נפסל בגלל הרגישות ועל הקינוח של ההל עשיתי פרצוף, המלצרית הסכימה שאבחר כל קינוח אחר מהתפריט וכך זכיתי לקבל קינוח מהתפריט הרגיל. לצערי כבר הייתי מותש מלרשום בדיוק מה יש שם. הדבר העיקרי שאני כן זוכר זה אבוקדו. אבל מעבר לזה נתנו את הטון שם פירות טרופיים וטוויל משומשם וסורבה כלשהו וחבל שלא רשמתי כי אם בכל הארוחה הזו היתה מנה אחת שהיתה wow על אמת – this would be it. לגבי האבוקדו - אם היו מורידים אותו הקינוח היה טעים לי באותה מידה. הוא לא הפריע, ואני מבין את הגימיק הזה של לכלול בקינוח משהו שלא נראה הגיוני ובכל זאת משתלב טוב. אלמנט ההפתעה הזה "עושה" לך משהו. אבל גם אם נשים את האבוקדו בצד – זה היה קינוח מרענן, מתוק/חמוץ במידה, קליעה בול, והמנה שאני הכי אזכור מהביקור הזה שלנו בבולי.

כמובן שהביאו לי גם קינוח אקסטרה ליום ההולדת. וכמובן שהיו גם השוקולדים שאחרי הקינוח. הפעם בצלוחית, לא במתקן של הצלחות סבתא של שנה שעברה (אולי מכרו אותו, הם בכל זאת אמורים לסגור מתישהו). וכמובן שאיש הלחמים הגיע עם העגלה וסיפר לנו על עשרה סוגי לחם שמהם אנחנו אמורים לבחור כמה שבא לנו. ואיך אפשר בלי העוגה לדרך. כל זה, כאמור, בפאקינג 200 שקלים לאדם (לא כולל יין). תקשיבי טוב, תל אביב: מאתיים שקלים לאדם.

איך נסכם.

אז ככה. כצפוי, הביקור השני היה בשבילי פחות wow מהראשון. לא סתם בדיווח של שנה שעברה המלצתי למי שלא היה שם לא לקרוא את הפירוט המלא של הארוחה. יש משהו באלמנט ההפתעה של כל השפע הזה שאתה לא מצפה לו שמוסיף לחווייה הכוללת של הארוחה הזאת.

על אחת כמה וכמה אתה לא מצפה לזה מארוחה עיסקית של פחות מ-60$, כשברוב המסעדות ברמה הזו (וחיפשנו לא מעט) נותנות תמורה של 2-3 מנות לכל היותר, או משהו די קמצני. כשנוחתת עליך עוד מנה ועוד מנה ועוד הפתעה ועוד איזה משהו – זה עושה חלק מה-wow. בביקור חוזר במקום, אלמנט ההפתעה נמחק.

מבחינת האוכל: רוב המנות שאכלנו בשתי הארוחות שם היו טעימות. בפעם הראשונה רמת הדיוק היתה גבוהה יותר. הפעם היו יותר פיספוסים מפעם שעברה, אבל עדין המאין מאד חיובי. יש לציין שהמנות שם הם לא מהסוג של מנות שיש בהן טוויסט כלשהו שמעיף לך את הסכך או שמקפיץ לך את הלשון עם איזה מרכיב לא צפוי. זה מוצלח בעיקר בגלל שאתה מקבל מנה שכל החלקים שלה מוצדקים והולכים היטב ביחד.

גם אם המסעדה היתה ממשיכה, לא היינו מגיעים אליה לביקור שלישי. היעדרו של אלמנט ההפתעה והעובדה שחלק גדול מהמנות (והבחירות שלנו) חזרו - הופכות ביקור שלישי למיותר, וגסטרו אם הייתי מבקר לפני ששאלת אם לעשות ביקור שלישי שם או לא - הייתי ממליץ לך חד משמעית לוותר ולנסות משהו אחר.

אני גם מאד מבין את דייויד בולי שרוצה משהו חדש. אמן אמיתי תמיד יעדיף לחפש ריגושים חדשים על פני לייצר בפעם ה-5000 את הפורצ'יני פלאן המושלם. למרות זאת עצוב שהמסעדה נסגרת, בעיקר לטובת מי שאף פעם לא ביקר בה. הזיכרון שלנו מהמסעדה תמיד ייצר את האסוציאציה למסעדה שמצליחה לספק חוייה אוכל טוטאלית ומלוטשת עד הפרט האחרון בלי לתצטרך למשכן את הבית כדי להתנסות בה, ואני מסיר את הכובע לבולי על זה.

מקווה שהמסעדה העתידית שלו תספק חוויה לא פחות טובה.