בערב הבא בבראשוב החלטנו לחזור למקורות. הכי טרנסילבני שיש. הזמנו במסעדה בשם סרג'יאנה, שנמצאת בכניסה למרכז. יש חניה באיזור, רק צריך להזהר לא להשאב לתוך המבוכים של המרכז.
המסעדה ענקית. מורכבת משני איזורים שנמצאים מתחת לקרקע. האחד בעיצוב יותר מודרני. השני, שבו ישבנו, מחולק לחללים פרטיים. יצא לנו להפגש לערב אחד עם המשפחה של אחות של האישה שגם הם נסעו לרומניה קצת אחרינו (הכיבוש פעם שלישית), ולכן קיבלנו את אחד מהחללים הפרטיים האלה.
התפריט ענק לא פחות מהמסעדה. עמודים על גבי עמודים בתוך כריכה של כל מאכל שכנראה אי פעם מצא את מקומו למטבח הטרנסילבני.
על השולחן הוגשו לפתיחה נתחי בטן חזיר מצופים בפירורים. שמנוני עד מאד ויכול להיות שהייתי ממש רעב אבל זה היה לי די טעים למרות שעל פניו אני באמת מתקשה להאמין שזללתי צלחת שלמה מזה (פשוט לא היו קופצים נוספים על המציאה, אז חיסלתי בעצמי).
כיוון שאי אפשר רומניה בלי מרק אז ביקשתי לפתוח במרק שנשא את השם "מרק טרנסילבני", מרק צהבהב עם נתחי חזיר. היו היה מסוג המרקים החמצמצים, האלה עם הטאראגון, שהאישה לא מחבבת, אבל כמי שאין לו בעיה עם בורשט ושאר המרקים החמוצים – הוא היה לא רע. דפינטלי לא מרשימת המרקים הטובים ביותר שיצא לי לאכול, בעיקר בגלל שמעבר לחמיצות לא היה בו איזה טעם מיוחד שיחבר אותו לנתחי הבשר ששחו בפנים. אבל לא רע.
במנה העיקרית המשכתי את קו החזיר, שהולך חזק ברומניה. שילוב של נקניקיות חזיר וצואר חזיר ברוטב שמנתי מעושן. כבד מאד. שמנתי מאד. נעדר כל תיחכום. אבל לסיגנון הזה - היא היתה סבירה.
התוספת, איך לא, ממליגה. אם בבלגיה התוספת הדיפולטית זה הצ'יפס, ברומניה הדיפולט זה ממליגה. לצערי גם כאן, בדומה לריביירה של היום הראשון, היא היתה מאד גרגרית ונטולת טעם. מה שהציל אותה היה רק העירבוב עם הרוטב של הבשר. במסעדות הטרנסילבניות הקלאסיות מאד התאכזבתי מהממליגה. סתם גרידת תירס חסרת טעם. אני מעדיף את הגירסה האיטלקית שהיא רכה ו"קרמית" יותר.
האישה לקחה כרוב ממולא, עוד ספינת דגל רומנית. גם הוא היה מעט חמצמץ. הוא היה אמור להגיע עם בייקון. מקריאת התפריט חשבתי שהוא יהיה עטוף בבייקון, אבל בסופו של דבר היתה חתיכת בייקון בצד שלא היתה משהו. לטענת האישה דווקא במסעדה של היום הראשון, זאת שנפלנו עליה במקרה, הכרוב היה טעים יותר גם בלי בייקון. יש הפתעות בחיים.
לקינוח הלכנו על הקלאסיקה שבקלאסיקות הרומניות: פאפאנאשי. סופגניות ענק שהוגשו עם פירות יער. בביס הראשון אמרתי מה זה, חנוכה? אבל האמת שעם הביסים הבאים למדתי לחבב את המנה. הציפוי של הפאפאנאשי היה עבה ופריך יותר משל הסופגניות הרגילות, הרגיש קצת כומ סוכר גס, ויחד עם הקרם ופירות היער זה היה קינוח כבד (איך לא), אבל די מהנה. לא משהו שהייתי מזמין על בסיס קבוע, אבל בשביל מיצוי החוייה הרומנית זה היה בסדר.
עם המסעדה הזו, פחות או יותר, את הפרק של האוכל הרומני הקלאסי. אישית, מדובר על מטבח שרחוק מאד מהסיגנון שאני מחפש באוכל, אבל כיוון שאנחנו מנסים בכל ארץ לטעום לא רק את החידושים אלא גם את הקלאסיקות, אז השתדלנו לטעום מדגם מייצג של המנות הקלאסיות והמראנו משם לכיוונים קצת אחרים של מה שיש לרומניה להציע.
כיוון שכאמור היינו עם משפחה והיו מלא ילדים ובלאגן, אז צילומים מהארוחה הזו אין לי.