לבוקרשט הקדשנו רק יום אחד, וטוב שכך. לא אהבתי את העיר הכעורה, עם מלונות הקזינו שדחסו לתוכה. האיזור העתיק הוא היחיד שבאמת עשה רושם חיובי. הוא יפה יחסית לאפרוריות של העיר, ובשעות אחר הצהרים והערב פעילים בו מאד מקוומת של אוכל, רובם יותר בכיוון של פאבים מאשר מסעדות של ממש. קצת מציק שכל מקום שאתה רק מתקרב אליו כבר קופצת אליך המארחת עם התפריט ביד ומנסה לשדל אותך להכנס, אבל בהתעלם מזה מדובר על רובע עתיק עם אוירה שמחה וטובה.
אחרי שמיצינו את המטבח הרומני חיפשנו בנרות משהו קצת אחר. נפלנו על מסעדה בשם אוברג'ין, שנשאה את השלט: אוכל ישראלי בריא. זו היתה אולי המסעדה היחידה שלא הקפיצה עלינו מארחת, ומקריאת התפריט זה היה נשמע מעניין יותר מהגירוס היווני ומאלף המקומות האחרים עם אוכל של פאב וענני עשן סיגריה אז החלטנו לנסות אותה.
שף המסעדה הוא בחור ישראלי בשם רונן. את שם משפחתו לא הצלחתי למצוא. לא מדובר במסעדה שפונה לישראלים שומרי כשרות שמחפשים בחו"ל חומוס ושיפודים. גם המנות הקלאסיות (חומוס פלאפל וכו') מוגשות עם טייק מסויים (עיין ערך נור של אדוני, להבדיל) ואת הכשרות מחקו מנות של פירות ים. הכיוון הזכיר לי מאד את זה של מסעדת ברטי ז"ל. התפריט הוגש על טאבלט, רומניה המודרנית פעם נוספת.
פתחנו עם מנה שכונתה קוייאר חצילים. פעם ראשונה שאני פוגש מנה כזאת, למרות שמחיפוש בגוגל מסתבר שיש לה מיליון גירסאות ומתכונים. בגירסה של אוברג'ין מדובר על גוש דחוס של חציל עם הרבה טחינה, צנוברים, פטרוזיליה ותבלינים נוספים שנדחסו לרינג והוגשו קר. מנה מוצלחת מאד (25). בצד קיבלנו קערה עם שני סוגי לחמים.
עד פה – סבבה. מכאן והלאה – נכנסנו להמתנה האינסופית שחזרה בכל כך הרבה מסעדות, רק כאן שברה כל שיא. עברנו להיות כל כך שקופים מבחינת המסעדה שאפילו את הצלחת של המנה הראשונה נאלצנו לבקש שיפנו. אחרי קרוב לשעה שאלנו על האוכל. הבטיחו שממש ממש אוטוטו. הגיע אחרי קרוב לשעה.
העיקרית שלי: תבשיל של חציל עם נתחי אנטריקוט, טחינה ועלים. העיקרית היחידה שהיתה מוצלחת לטעמי.
העיקרית של האישה: מיקס פירות ים ברוטב יין לבן. זאת היתה נפילה קשה בלי מזרון. מבין פירות הים השרימפס היו היחידים שהיו בכיוון. היה שם אוקטופוס עם מרקם שלרגע לא הייתי בטוח שזה לא צעצוע גומי שילדים שמים באמבטיה. קלאמרי מזעזעים. חלק מהמולים היה בכלל סגור. הרוטב היה בגבולות הבסדר, אבל לא משהו שבשבילו שווה לצאת מהמזגן של המלון. מנת פירות ים שלא ראוי להגיש.
העיקרית של הקטנה: קוסקוס עם עוף. הכי אלמנטרי כמו שמכינים בבית. רציתי לפרק לה את העוף, והוא קר לגמרי. קר ברמה של הרגע הוצאנו מהמקרר. קראנו למלצר. הוא עשה פנים נבהלות ולקח את המנה פנימה. חיכינו כמה דקות. מה קורה? עוד שתי דקות. אחרי רבע שעה ביקשנו לבטל את המנה.
אחרי שמיצינו את המטבח הרומני חיפשנו בנרות משהו קצת אחר. נפלנו על מסעדה בשם אוברג'ין, שנשאה את השלט: אוכל ישראלי בריא. זו היתה אולי המסעדה היחידה שלא הקפיצה עלינו מארחת, ומקריאת התפריט זה היה נשמע מעניין יותר מהגירוס היווני ומאלף המקומות האחרים עם אוכל של פאב וענני עשן סיגריה אז החלטנו לנסות אותה.
שף המסעדה הוא בחור ישראלי בשם רונן. את שם משפחתו לא הצלחתי למצוא. לא מדובר במסעדה שפונה לישראלים שומרי כשרות שמחפשים בחו"ל חומוס ושיפודים. גם המנות הקלאסיות (חומוס פלאפל וכו') מוגשות עם טייק מסויים (עיין ערך נור של אדוני, להבדיל) ואת הכשרות מחקו מנות של פירות ים. הכיוון הזכיר לי מאד את זה של מסעדת ברטי ז"ל. התפריט הוגש על טאבלט, רומניה המודרנית פעם נוספת.
פתחנו עם מנה שכונתה קוייאר חצילים. פעם ראשונה שאני פוגש מנה כזאת, למרות שמחיפוש בגוגל מסתבר שיש לה מיליון גירסאות ומתכונים. בגירסה של אוברג'ין מדובר על גוש דחוס של חציל עם הרבה טחינה, צנוברים, פטרוזיליה ותבלינים נוספים שנדחסו לרינג והוגשו קר. מנה מוצלחת מאד (25). בצד קיבלנו קערה עם שני סוגי לחמים.
עד פה – סבבה. מכאן והלאה – נכנסנו להמתנה האינסופית שחזרה בכל כך הרבה מסעדות, רק כאן שברה כל שיא. עברנו להיות כל כך שקופים מבחינת המסעדה שאפילו את הצלחת של המנה הראשונה נאלצנו לבקש שיפנו. אחרי קרוב לשעה שאלנו על האוכל. הבטיחו שממש ממש אוטוטו. הגיע אחרי קרוב לשעה.
העיקרית שלי: תבשיל של חציל עם נתחי אנטריקוט, טחינה ועלים. העיקרית היחידה שהיתה מוצלחת לטעמי.
העיקרית של האישה: מיקס פירות ים ברוטב יין לבן. זאת היתה נפילה קשה בלי מזרון. מבין פירות הים השרימפס היו היחידים שהיו בכיוון. היה שם אוקטופוס עם מרקם שלרגע לא הייתי בטוח שזה לא צעצוע גומי שילדים שמים באמבטיה. קלאמרי מזעזעים. חלק מהמולים היה בכלל סגור. הרוטב היה בגבולות הבסדר, אבל לא משהו שבשבילו שווה לצאת מהמזגן של המלון. מנת פירות ים שלא ראוי להגיש.
העיקרית של הקטנה: קוסקוס עם עוף. הכי אלמנטרי כמו שמכינים בבית. רציתי לפרק לה את העוף, והוא קר לגמרי. קר ברמה של הרגע הוצאנו מהמקרר. קראנו למלצר. הוא עשה פנים נבהלות ולקח את המנה פנימה. חיכינו כמה דקות. מה קורה? עוד שתי דקות. אחרי רבע שעה ביקשנו לבטל את המנה.
המלצר בניסיון להציל את הטיפ שלו ניסה להצטדק שהוא לא אמור להכניס אצבעות למנה שלנו לבדוק. נשבע לכם שהוא אמר את זה. נכון, זה באמת לא תפקיד שלו. זה תפקיד של המטבח. אבל לתת לילדה קטנה לשבת שעה שלמה במסעדה בלי לאכול כלום חוץ מכמה ביסים מהלחם (בקוויאר חצילים היא לא נגעה, ומן הראוי היה שבכל מקרה יוציאו לה את הקוסקוס עם העוף - כמה זמן כבר לוקח להכין את זה?) וגם אחרי שכבר מתגלית בעיה במקום להטריף את המטבח שיחממו לה את זה הכי מהר שאפשר לתת לה עוד פעם לחכות לנצח – הותיר לנו רק ברירה אחת: 0 שקלים טיפ, משהו שכבר מזמן לא היה לי.
קשה לי להוציא סיכום על המסעדה. מצד אחד מנות החציל היו טובות. יכול להיות שאם מנת הקוסקוס היתה מוצלחת (לא הספקנו לטעום אפילו את הקוסקוס) אז הייתי מסכם בכך שזו מסעדה שכנראה צריך לבחור בה את המנות הישראליות היותר מובהקות ולא לאתגר אותם עם פירות ים.
קשה לי להוציא סיכום על המסעדה. מצד אחד מנות החציל היו טובות. יכול להיות שאם מנת הקוסקוס היתה מוצלחת (לא הספקנו לטעום אפילו את הקוסקוס) אז הייתי מסכם בכך שזו מסעדה שכנראה צריך לבחור בה את המנות הישראליות היותר מובהקות ולא לאתגר אותם עם פירות ים.
זמן ההמתנה הוא בכל מקרה הרבה מעבר למה שאני יכול להמליץ למישהו לקחת סיכון, אם כי יש לציין שעל הרבה מסעדות שם קראתי דיווחים על זמני המתנה של למעלה משעה. בקיצור הבוטום ליין שאין ממנו מנוס כנראה זה שצריך לוותר על בוקרשט
