זכרונות מתוקים של בורקס הסרטנים המופלא שאכלתי שם (בארוחת ערב. לפני כמה שנים. כן, מה לעשות. עדיין זוכרת זאת כאחת המנות הכי מדהימות שאכלתי בארץ) שלחו אותי ואת הבנזוג לנסות את עסקית הצהריים. הבנזוג ניסה למחות קלות, כי הוא לא אוהב את זן המסעדות (הפלצניות) מסוג יפו תל אביב, אבל היינו כבר באיזור ולשמחתי הוא הסכים.

 

מיד כשהושבנו קשה היה להתעלם מהאווירה האפלולית המבאסת במסעדה. כל הקירות שקופים ולכאורה זה מצב מושלם לאור שמש שוטף וחלומי, אבל במסעדה כנראה מעדיפים לחסוך על המזגן, סוגרים את כל הצילונים עד שהמקום נראה קצת כמו כוך נכלולי ומאירים את המעט שנשאר בתאורה צהובה ומבאסת.

 

הוגשו לנו מים בקנקן עכור ולא נקי, שהוחלף על פי בקשה בקנקן אחר לא נקי. המלצרית האשימה את "מי הברז", למרות שלמים היה טעם ברור של מים מסוננים. השולחן לא יציב. אמנם קטנות אבל פרטים קטנים שמצופה ממסעדה בדרג מחירים ויוקרה שכזה לשים לב אליהם.

 

יצויין כי יחד עם העסקית (שמתומחרת לפי המנה העיקרית וכוללת מנה ראשונה באותו מחיר) מוגשת פוקאצ'ה מהטאבון על חשבון הבית, שהגיעה עם שום קונפי מעולה וזוג עגבניות צלויות. הלחם היה טעים בביס ראשון אבל אחרי התקררות ראשונית צנח והפך לספוג רכרוכי. לא הפוקצ'ה ה"רפאלית" הפריכה שזכרתי, יותר כמו לחמניה בינונית שעברה חימום מחופף.

 

"סלט ג'ונם" (שמתואר בתפריט כסלט ירקות ירוקים, עלים ושורשים) התברר כסלט חסה מהזן העייף והרכרוכי. כשכותבים בתפריט ירקות ירוקים, האדם המצוי וההגיוני אמור לצפות לקבל על הצלחת לפחות איזשהו עלה ירוק כהה כלשהו (רוקט, איזשהו זן מעניין של חסה), ועדיף תערובת עלים, אבל בקערה היו בעיקר קרעי חסה אמריקאית לבנבנה ורכרוכית שנראו כאילו הגיעו משקית "שטופים" של שטראוס. ושלא תגידו שאני סתם מלעיזה, יש בעיר סלטי חסה נפלאים ומעניינים על טהרת החסה האמריקאית (ב"בסטה", או ב"מנזר" לדוגמה) הסלט הזה היה ראוי יותר בעיני לשם "סלט יטבתה" ומקומו בחדר אוכל מוסדי. סורי שאני חופרת עליו אבל הוא פשוט היה בזיוני בעיני. בארוחה עסקית שמחירה נא בין 90 ל-180 (!) ש"ח, ושאר הראשונות כוללות גם דגים נאים ובשר, כל כך קל להצדיק את הזמנת המנה הזו בשביל הסועדים [שהרי הפוד קוסט שלה נמוך להפליא] ולהגיש סלט טעים. עזבו מעניין, עזבו טרי, שיהיה טעים! ופריך! הדבר היחיד שהבדיל בין הסלט הזה לסלט שיפודיות היו פרוסות דקיקות של סלק נא ושומר, שאפילו הם לא הצליחו לכפר על הרוטב המימי והתוקפני ועל עלי החסה הנבולים.

הבחור הזמין לראשונה הרינג שהגיע על פרוסת חלה קלויה עם שמנת חמוצה, עגבניות ובצל ירוק, שלטענתו היה "בסדר"

 

עיקריות:
פילה לברק, 139 ש"ח, עם "ירקות ירוקים" (הרבה מאוד שעועית ירוקה, מעט ברוקולי, וקמצוץ זוקיני, כולם בושלו עד שנשמתם זעקה לשמיים) - הפילה היה צלוי יתר על המידה, הוגש ללא לימון (בניגוד למה שהובטח בתפריט), וכל המנה נראתה כמו משהו שליטרלי מוגש בכל מסעדות הדגים הבינוניות ביותר ברדיוס של 5 ק"מ בבערך חצי מחיר.

 

חזה העוף של הבחור, 89 ש"ח, הגיע עם עצם, שבדיעבד היה הדבר היחיד שהציל את המנה הזו מיובש בלתי אכיל. הרוטב ("פלפל שמנת") היה דווקא טעים וקטיפתי. לא היה נראה שמנתי במיוחד, אלא יותר כמו אמולסיה חמאתית של ציר ודבש. ניחא. טעים! לצד החזה הגיעה פיסה קטנטנה של דלורית חביבה.

 

למעט הסלט שום דבר בארוחה הזו לא באמת היה רע או מחפיר במיוחד. אבל מה שמבאס זה הVFM האיום ונורא שמקבלים במסעדה הזו. למה שאנשים יטרחו לבוא לכאן ולא ללכת לסנטה קטרינה ולאכול אוכל הרבה יותר מוקפד ומהודק (יש שיאמרו בדיוק אותו אוכל. רק שאצל תומר אגאי הוא מבוצע בהרבה יותר דיוק והקפדה) בהרבה פחות מחיר? החיפוף בפרטים הקטנים סביב השולחן וההגשה רק מוסיף על הבעסה ויוצר הרגשה של חתוליה משודרגת ולא אחת ממסעדות היוקרה האחרונות שנותרו עומדות בתל אביב. וגם זה סטטוס שקרוב לסיום, אם הייתי צריכה להמר.

 

לא אחזור...

 

הערות:
- כן, יכול להיות שהזמנתי את המנות הפחות מעניינות בתפריט אבל במסעדה טובה לדעתי לא צריך "לדעת מה להזמין". אם מנה לא מספיק טובה, צריך להעיף אותה ולא לתת לאנשים ליפול עליה.

- כן, עסקית צהריים לא אמורה להיות ברמה של ארוחת ערב, אבל אני מצפה לקבל תמורה למחיר שלי. אם הרמה של העסקית נמוכה משמעותית, אני מצפה מכם שתורידו את המחירים בהתאם.