הגענו אחרי הופעה של פסטיבל הפסנתר (ג'יין בורדו המקסימים בהופעה קצרה מדי, כמו שזה בדרך כלל בפסטיבל הזה, אבל הפעם זה ממש הרגיש כאילו כיבו את ההופעה באמצע וקהל שלם התפזר עם טעם של עוד). 
 
ההתחלה היתה לא מוצלחת בקטע השירותי. הגענו בחמישה לעשר ונאלצנו לחכות עד עשר ורבע למקומות שלנו על הבר. זה כמובן יכול לקרות ולא תלוי רק במסעדה, אבל חוץ מאשר להתנצל אפשר היה לתת גם איזה אפרטיף קטן לשתיה (ולא לשאול אם נרצה להזמין משהו לשתות). הרי ממילא בסוף הארוחה הצעתם דז'יסטיף OTH. אז במקום להציע בסוף הארוחה היה כבר עדיף לתת משהו OTH בזמן ההמתנה. היה מוציא אתכם הרבה יותר טוב - ועולה לכם בדיוק אותו כסף. 
 
גם להנחית עלינו שתי מנות בו זמנית אחרי שסיכמנו על הוצאת המנות אחת אחרי השניה לא הוסיף להם נקודות. אם דיברנו על ההבדל בין מסעדות עילית לבין מסעדות הכמעט-עילית - אז אלו הדברים שבונים את ה'כמעט', וחבל. סתם מאבדים נקודות על שטויות.
 
אני זכרתי את פנים המסעדה ודמיינתי מקום פיצי. בדקות שעמדנו בפתח גילינו אינפלציה רצינית יחסית למה שזכרנו. קודם כל החלק החיצוני של המסעדה שבכלל לא זכרתי את קיומו. הוא מעוצב כמו רחוב ומוסיף למסעדה לא מעט שולחנות. נוסף על זה יש גם לא מעט שולחנות בחוץ, שאני לא סגור כמה מהם באמת שייכים למסעדה אבל ראינו שמוציאים לשם מהמסעדה מנות, כך שלפחות חלק מהם כן קשור למסעדה. בקיצור - הרבה נפח שלא זכרתי בכלל. לרגע חשבתי שאולי טעינו במקום. 
 
דווקא החלק הפנימי לא השתנה והיה בדיוק כמו שזכרתי, קטן ואינטימי, אבל מרגישים את הקצב בכמות הצלחות שיוצאות מהמטבח. 
 
פתחנו עם קברנה סובניון של אבידן (45 לכוס) ואיתו לחם מחמצת עם ממרח דלעת (19). לחם די בשרני שעשה עבודת ניגוב טובה מאוחר יותר. לא יותר מדי מיוחד, אבל טעים. 

 

בהתחשב בשעה המאוחרת הלכנו מראש על מנות קטנות ולא על ארוחה מלאה. 

 

מנה א': קוביות שרימפס ואבוקדו שנחו על קרם חלפיניו (70). בתפריט כתוב חריף אבל אפשר להגיד שזה היה חריף מלטף ולא חריף תוקפני. מנה קלילה ומרעננת שכל המרכיבים שלה (ציינתי רק את הבולטים, כל היתר עשו בעיקר פיין-טיונינג לטעם) הסתדרו ממש טוב ביחד. 

 

מנה ב' מאותו סיגנון: סשימי טונה יחד עם סלק, אנדיב וקרם פרש (64). קודם כל אני שמח לבשר לחתולית שהיו יותר משלוש חתיכות דג במנה. משהו כמו 6-7 חתיכות, וגם המנה הזו הקרינה המון רעננות, ואלו סוג המנות ש"בונות" את המקום. עם זאת, למרות כל מאמצי להרכיב את הביס המושלם מהמנה הזו - היא היתה פחות מושלמת מהמנה הקודמת. לא שהיתה איזו בעיה שאני יכול להצביע עליה, רק שהסך הכל הסתכם למשהו פחות נוצץ ממנת השרימפס.  

 

מנה ג': הוגדרה כמנת ספיישל למרות שנראה לי שהם מציעים אותה על בסיס די קבוע. מנה של מולים ברוטב מיסו. לא יצא לי לאכול מולים בסיגנון אסייתי שכזה בעבר, וזה אכן הפתיע לטובה. הרוטב לקח את המנה לכיוון אחר לגמרי מאיך שבדרך כלל יוצא לי לפגוש מולים. הטעם היה מאד מאוזן ומדוייק וממש אהבנו את המנה. 

 

לקינוח שוב צמד המילים קראק פאי הצליח לבטל את כל המתחרים האחרים. בגירסה של המילבר העוגה מגשת יחד עם כל מיני קישקושים (גלידה וכו') וקצת מאבדת את המרכזיות שלה. אני בדרך כלל מעדיף את הגירסאות שמעמידות את הפאי במרכז ולא מוסיפות לו שום דבר מסביב חוץ מקצת קצפת. אני חושב שאם מישהו נופל על הגירסה הזו בתור הקארק פאי הראשון בחיים - הוא יתקשה להבין מה הייחודיות של המנה. היות ויש לנו קילומטראז' קראק פאי לא קטן אז סך הכל זה היה בסדר, אבל דפינטלי לא ההיילייט של הארוחה.

 

לסיכום. הבטן אהבה את האוכל במילגו ומלבר, ולמרות התחלה מאד צולעת ההמשך של הארוחה היה מאד מהנה, אבל גם לאור דיווחים אחרים שקראתי אי אפשר להתחמק מהתחושה שהשירות שם זה סוג של הימור, ושצוות הפרונט שם יכול לחרב ארוחה שיכולה להיות מצויינת בגלל פאקים בשירות.

 

כצריך לבחור מקום לבילוי של ערב ולא לסתם ארוחה על הדרך - זה גורם למקום לאבד נקודות אם יש לך תחושה שבבחירה בו אתה בעצם לוקח הימור על הארוחה בגלל השירות. כדאי למסעדה לקחת את זה בחשבון ולנסות לתת קצת יותר תשומת לב על איך להעלות בדרגה את השירות שם, כי חוץ מהעניין הזה המילגו ומלבר מצטרף מבחינתי לשילה כעוד מקום טעים וכיפי בעיקר בכל הקשור למאכלי ים.

 

אישית, אני מעדיף את החלל הפנימי. החלל החיצוני מרגיש לי פחות מחובר למסעדה. אבל עשרות הפאבים בתל אביב שבהם 90% מהמבלים יושבים על שולחנות שנמצאים בכלל על המדרכה, נטולי כל אוירה של המקוםף, מוכיחים שזה עניין מאד סובייקטיבי ושאני כנראה בדעת מיעוט.