ביקור שני שלנו במשייה אחרי המון זמן שלא היינו שם. הפעם גם לקחנו חדר במלון אז באופן טבעי עשינו הזמנה גם במסעדה. למה לחפש מונית כשאפשר להגיע למסעדה בנסיעה של 15 שניות במעלית.
מאז הביקור הקודם השף של המסעדה, יוסי שטרית, נחשף לקבל הרחב בטלביזיה. גם הקונדיטורית של המסעדה נתנה הופעה מכובדת במשחקי השף קונדיטור. יש לשער שזה מביא למסעדה גם קהל שפחות מגיע למסעדות מהסוג הזה. אין ספק שלחשיפה בטלביזיה יש הרבה אימפקט.
במרכז המסעדה בר גדול. בצדדים אפשר לשבת גם על שולחנות, שמשמשים גם את הבאים לארוחת הבוקר שמוגשת במקום. אנחנו ישבנו על הבר, לדעתי ממש באותו מקום בו ישבנו בפעם הקודמת. על פי ההסבר של המלצר המסעדה משלבת בין המטבח המרוקאי, שהשף מכיר מבית, לבין הטכניקות של הבישול הצרפתי. המוזיקה, בכל אופן, היא לחלוטין בכיוון המרוקאי. שאנסונים לא משמיעים שם. יש לציין שהאקוסטיקה שם מעולה והמוזיקה שאי אפשר להגיד שהיא בווליום ממש נמוך – לא מפריעה בכלל לתקשורת.
לפתיחת הארוחה הוגש פתיח: שני כדורי פריקסה במילוי טונה ומעליו אבקה של חלמון מיובש. הבצק של הפתיח היה מטוגן בשמן עמוק והוא הוגש קר. לי הוא הזכיר סופגניה של חנוכה, וכמו שאני לא אוהב סופגניות קרות כי הקור מבליט לרעה את השמנוניות - גם כאן לא אהבתי שזה הוגש קר. כך יצא שלמרות שהמילוי היה מאד טעים – התחושה הכללית בפה היתה לא נעימה.
שני היה אמור להגיע הלחם, אבל כבר לפני כן הגיעה אחת הראשונות: “אסאדו" דלעת (48). לקחו דלעת, שזה ירק די משמים שעד כה פגשתי בעיקר כשהוא טחון במרק, צלו אותה על הגריל עם הרבה דבש, פפריקה ותבלינים נוספים, ויצא משהו ממש ממש מפתיע. היה לזה מרקם מאד בשרני וטעם עמוק ומיוחד. לצד הדלעת הוגש קרם פרש שהעירבוב עם הדלעת ממש "הקפיץ" את המנה. מנה מאד מאד מיוחדת שרשמה אצלנו פלוס גדול של הפתעה.
דווקא מנת הלחם שהגיעה אחרי הדלעת הפתיעה לרעה. בתפריט כתוב שמדובר על לחם פרנה, ולחם הפרנה שאני מכיר הוא לחם שטוח, מבצק מאד אוורירי עם שומניות שתמיד נדבקת לידיים. מה שקיבלנו במשייה היה הפרנה הכי לא פרנה שפגשתי. לחם דחוס מאד, שהבצק שלו נאפה כשהוא מגולגל על ענף ארוך, לא שומני לחלוטין, אפילו קצת יבש, ועם המון תבלינים שמה שבעיקר הורגש היה נגיעה של אניס.
הלחם הגיע כשחלק מהפנים שלו לא חם מספיק. הנציג השני שהגיע, לאחר שביקשנו לחמם את הראשון (וקיבלנו חדש במקום, וזה מוערך), עדין לא היה חם לגמרי.
מנת הלחם היתה המנה החלשה ביותר בארוחה. לא מתתי לא על הטעם ולא על המרקם הדחוס וגם לא על הקטע של הענף (השפעות לא מוצלחות מארז קומורובסקי?) שמעבר לזה שהוא נראה מגוחך הוא הקשה על האכילה של הלחם כי הרך של הלחם נדבק לענף והיה צריך להיאבק בזה קצת כדי להפריד. סורי, אבל לטעמי מגיע למסעדה לחם הרבה יותר כיפי.
דווקא המטבלים שהגיעו עם הלחם היו מעולים. טחינה יוגורט, אלוהים יודע מה זה אומר – מצויינת. מטבוחה – נפלאה. חבל רק שלא היה עם מה לנגב אותם כמו שצריך.
