מנת ביניים נוספת: קטאייף (76). על הצלחת הוגש הקטאייף, שמאד מזכיר פנקייק, ועליו תערובת עלי כוסברה, פטרוליזיה סלרי וכרישה. בצד הוגשו שלוש קעריות עם הטופינגז שיש לגלגל בקטאייף. בראשונה – צוואר טלה בבישול ארוך – מתקתק, טעים רצח. סחוג ירוק – גם כן טעים מאד, לא מאד חריף. השלישית – עם אותה טחינה כמו שקיבלנו עם הלחם. כל העניין זה לסדר את המטבלים על הקטאייף, לגלגל ולאכול.

הקטאייף עצמו היה קר, אבל שלא כמו בפריקסה – הפעם זו היתה הטמפרטורה הנכונה להגיש את זה, כי זה מאד הבליט את הטעם של הבשר. אני מאד אוהב מנות שהסועד יכול להרכיב לבד, וגם זו לא איכזבה. ההערה היחידה שלי, שהיא די בקטנה, היא שבגלל שהיה רק קטאייף אחד על הצלחת – יש לך אפשרות ליצור רק קומבינציה אחת, וכל הכיף במנות של הרכבה זה שאתה משחק עם המרכיבים ויוצר כל פעם ביס קצת אחר. היה נחמד או היו מגישים שנים שלושה "קטאייפים" יותר קטנים שהיו מאפשרים ליצור כמה קומבינציות של מילוי. אבל בסך הכל המנה היתה מהמוצלחות בארוחה.
מהעיקריות בחרנו שנים אבל עם מצב הבטן ויתרנו בסוף על מנת ספיישל שהוגשה באותו יום והסתפקנו במנה של חזה ברווז צלוי (128) ולצידו ריזוטו מפריקי. לאישה החזה היה מעט מלוח מדי. לי זה לא הפריע ואהבתי את הבשר. הריזוטו היה נחמד, אבל היה בעיניי יותר "יציאה" נחמדה מאשר איזה גילוי מהפכני. אין מה לעשות אבל פריקי זה לא אורז, ויש גבול עד כמה אפשר לדמות איתה משהו שמשתווה להנאה של ריזוטו פר אקסלנס. אז זה היה מלווה נחמד לבשר, אבל לא מעבר.
עם בטן מלאה עברנו לבחור קינוח, והאמת שתפריט הקינוחים עשה לנו אתגר לא קטן. מלמעלה ועד למטה כל הקינוחים הם קינוחים מאד לא סטנדרטיים. מצד אחד זה מאד נחמד שמנסים לצאת מהקופסה, מצד שני – היה חסר לנו קינוח קצת יותר שגרתי. התלבטנו בין קינוח שוקולדי לבין קינוח לימוני, ובסוף בחרנו בלימוני, בעיקר בגלל החשש שהשוקולד יהיה כבד מדי.
הקינוח הורכב משלוש שכבות שנערבו בתוך צלחת. השיכבה התחתונה של בצק, שלמיטב זכרוני היה כתוב בתפריט שהוא בצק עלים, אבל הרגיש יותר כמו בצק של קראמבל. שכבה שניה מקפא לימון. שכבה שלישית קציפת יוזו. אישית, אני לא חובב קינוחים לימוניים, אבל כאמור גם ככה היתה לנו בחירה קשה. החלק היחיד במנה שהיה מאד לימוני היתה הקציפה, שבאמת היתה לי קצת too much לימון. דווקא המקפא של הלימון והבצק היו לי מוצלחים וסך הכל מדובר על קינוח מאד כיפי ומרענן שאין ספק שחובבי קינוחי הלימון יתחברו אליו יותר ממני.
עם שלוש כוסות יין מחיר הארוחה לא עבר את ה-500 שקל. אמנם אכלנו רק מנה עיקרית אחת, אבל סך הכל המחיר סביר מאד במונחים תל אביביים.
אם אני צריך לסכם את הארוחה – בסך הכל היה טעים, אבל לא מדהים. הדלעת והקטאייף היו המנות הבולטות, אבל אני לא יכול להגיד שנפלה לי הלסת מהן. החזה ברווז במקום טוב באמצע. הפתיח והלחם היו המנות המיותרות, במיוחד הלחם שלדעתי לא מתקרב לרף של המסעדה והצטערנו שהזמנו אותו על חשבון מנה נוספת. כמו כן הייתי שמח לראות בתפריט הקינוחים גם קינוח או שנים שאתה לא מסתכל על המרכיבים שלהם ואומר WTF והאם לא מצאו אף אלמנט קראנצ’י נורמאלי להוסיף לקינוח שוקולד חוץ מכוסמת ירוקה.

אבל סך הכל מסעדה ראויה מאד, עם לא מעט מנות מוצלחות במחיר די סביר. אמנם לא נפלה הלסת, כאמור, אבל עדין מקום ייחודי מאד שבהחלט ראוי לביקור.